מכון דעות

האם אנו ניצבים בפני עידן חדש במזרח התיכון, או שמא מדובר בעוד הפסקת אש זמנית שתתפוגג אל תוך שגרת הסכסוך?

נדמה כי כל סיום מלחמה בעזה מלווה בתחושת דז'ה וו: הצהרות על שיקום, הבטחות להסדרה, ומאחורי הקלעים - מאבקי כוח אזוריים, חשדנות הדדית, וחזונות מנוגדים. כדי להבין את המשמעויות האמיתיות של הפסקת האש האחרונה, יש לבחון לא רק את ההצהרות הפומביות, אלא את הדינמיקות הפנימיות של השחקנים המרכזיים - ישראל, חמאס, מדינות ערב, והרשות הפלסטינית - ואת האינטרסים שמניעים אותם.

הפסקת האש בעזה אינה רק סוף של סבב לחימה - היא סימן לשינוי עמוק במבנה האזורי. מאחורי השקט השברירי מסתתרת מציאות חדשה: שחקנים אזוריים בוחנים מחדש את סדרי העדיפויות, והמאזן בין כוחות מקומיים ובינלאומיים מתעצב מחדש. האם מדובר בהזדמנות נדירה ליציבות, או בתחילתו של פרק מורכב עוד יותר?

כדי להבין את התמונה הגדולה, צריך להסתכל מעבר לגבולות הרצועה. אנסה ליצור הכללות כדי לבחון את התגובות ממבט על.

הפסקת אש בעזה כבר איננה רק סוגיה ביטחונית - היא הפכה למרוץ נגד השעון וחיי החטופים נמצאים על המאזניים.
מתווה טראמפ, שאושר עקרונית אך מותנה בתנאים משני הצדדים, ניצב מול חלון זמן לחוץ: הכרזת פרס נובל לשלום בשישי 10.10.25. לחץ המייצר דינמיקה חדשה ובלתי צפויה ע"י השחקנים - תמריץ אדיר להציג הישג מוחשי, לפחות חילופי שבויים והפוגה טקטית, עוד לפני יום שישי.

התרחישים נעים בין פריצת דרך חלקית (45%) לבין מו״מ מתמשך (28%) או כשל והסלמה (19%), כשמסלול מדינתי רחב נשאר בגדר חלום (8%). השאלה היא לא רק מי ייכנע, אלא מי יספיק לסמן וי בזמן. על פניו, השפעת לוח הזמנים לפרס נובל כנראה תאלץ את השחקנים להציג עובדות חיוביות בשטח (כתנאי סף לקבלתו) במהלך השבוע הקרוב. מצד אחד ומצד שני בגלל החיפזון, לא יקבעו מנגנונים ליישום התהליך ועולה ההסתברות לקריסה והסלמה, אחרי יישום ראשוני חלקי.

נסמן חמישה סימנים מעידים שמומלץ לחפש וכדי להבין מה קורה ומה יקרה? סימן 1, לוח זמנים טכני: הודעת על מועד ושעה למסירת חטופים והעברת סיוע; סימן 2, דפוס אש: ירידה וצמצום יוזמות קרקעיות כהפוגה טקטית לשחרור בטוח; סימן 3, מסר ישראלי: מעבר מנוסח 'היערכות' לנוסח 'ביצוע'; סימן 4, מסר חמאס: אישור טכני, המלמד שאין ווטו פנימי שיקפיא את הדינמיקה; סימן 5, אירופה/או״ם: קביעת מנגנון פיקוח לוגיסטי לחילופי שבויים והזרמת סיוע - כמכפיל אמינות.

זהו טור טור חירום, של תקווה גדולה ליישום מהיר מהולה בחשש לקריסה והסלמה ובהעדר זמן לגיבוש מנגנוני ביצוע אמינים, על דד־ליין לחיי החטופים, טראמפ שרוצה נובל ומזרח תיכון הבוחן מי ימצמץ ראשון לפני שישי.

[עדכון 6.10, שחקני הוטו בישראל מאפשרים לנתניהו להציג תוצאות בשטח ולטובת הענקת פרס נובל לנשיא טראמפ והציגו אולטימטום עתידי שיביא לקריסה והסלמה; עדכון 9.10, נחתם הסכם שעמד בסד הזמנים; עדכון 10.10, טראמפ לא זכה בנובל]

👉 רוצה להבין איך זה ישפיע על המפה הפוליטית והביטחונית? קרא.י את הניתוח המלא והצטרפ.י לשיחה.

לישראל חלון הזדמנויות ייחודי לסדר אזורי חדש, לא רק צבאי אלא כלכלי ואזרחי, שיבטיח יציבות ארוכת טווח. דיל ה-100 הערבי-אסלאמי יכול להפוך את ישראל למעצמה אזורית אמיתית, עם שותפויות שמעבר להסכמי אברהם.

בישראל אוהבים להאמין שהסכמים פוליטיים הם תוצאה של אידיאולוגיה, אבל בפועל הם כמעט תמיד תולדה של מציאות לוחצת. מאחורי המילים הגדולות וההבטחות המצלצלות מסתתרת אמת פשוטה: מי שמבקש לשרוד מוכן לשלם כל מחיר, ומי שמבקש לשנות מגלה שהמחיר גבוה מהצפוי. השאלה האמיתית היא לא מה כתוב על הנייר – אלא איזה סדר יום הוא מייצר, ואת מי הוא באמת משרת.

כמו סבי ז"ל, שראה בעולם משחק שחמט גיאו-פוליטי, כך פוטין מחשב כל צעד בקור רוח - לא כמשוגע, אלא כשחקן רציונלי במערכת כאוטית.

בספטמבר 2025, בעוד המלחמה באוקראינה נמשכת מעל משלוש שנים, ולדימיר פוטין ממשיך להכתיב את המהלך הגיאו-אסטרטגי באירופה.
התנהגות רוסיה ופוטין רציונלית ופוטין אינו משוגע - הוא שחקן רציונלי במערכת לא רציונלית והחלטותיו אינן מקריות, אלא תוצאת חישוב אסטרטגי, גם אם נראות הרסניות מהזווית המערבית. הוא פועל מתוך הבנה עמוקה של מבנה הכוח הפנימי והחיצוני, תוך שימוש בכלים של הסחה, הרתעה, ושליטה נרטיבית.

הדמיות, מראות הסתברות של ~59% לדה-אסקלציה ושל ~36% לקיפאון וביחד הסתברות של ~95% שתשאיר את רוסיה ופוטין עם הישגים גיאו-אסטרטגיים משמעותיים ולמעשה מבשרות ניצחון אסטרטגי רוסי (אפילו בניכוי 10% של קריסה פנימית, עדין 85% הסתברות לניצחון אסטרטגי רוסי).

כקוראים, אל תראו בפוטין משוגע - הבינו את הרציונליות שלו כדי להשפיע על המדיניות והגיבו ב-X.

האם המלחמה בעזה ובדוחא היא קרב על ביטחון - או על הישרדות פוליטית?
מאז 7 באוקטובר ישראל חיה במציאות של אש, דם והבטחות ל'ניצחון מוחלט'. אבל מאחורי הכותרות והנאומים, עולה שאלה שמסעירה את הציבור והעולם: האם בנימין נתניהו באמת מחפש את הדרך לסיים את המלחמה - או שמא כל צעד, כל תקיפה וכל נאום הם חלק ממשחק פוליטי שנועד למשוך זמן עד הבחירות? בואו נצלול אל תוך ציר הזמן, נחשוף את המהלכים הדרמטיים, נביא ציטוטים ונתונים, ונבדוק מה אומרת על זה תורת המשחקים ומדע המדינה. אם חשבתם שהכול ברור – תחשבו שוב.

אין 'ראיית זהב' לכוונה מוצהרת להאריך את המלחמה, אך דפוס ההחלטות והתמריצים הפוליטיים‑קואליציוניים מקטין את הסתברות ההסדר ומגדיל את הסבירות להמשך הלחימה. הדפוס הזה עקבי עם תמריצי שרידות פוליטיים של קואליציה (המחזיקה בוטו) ו'עלויות קהל' גבוהות (התומך בעסקה), ומצביע על הטיה מוסדית‑פוליטית מערכתית המקדמת המשך עימות ו״תמונת ניצחון״, יותר מאשר חתירה להסדר כולל בזמן קצר ודחיית הכרעות שמקרבות את סיום המלחמה - לפחות עד חלון פוליטי נוח יותר.

ובשפה פשוטה: נתניהו מעדיף את שרידותו הפוליטית ובמבט צופה בחירות בשנת 2026 ועל פני האינטרס הציבורי והלאומי.

בעולם הפוליטי הסוער שלנו, שבו כל הצהרה יכולה להפוך לוויראלית וכל ברית למלכודת, חשוב יותר מתמיד להבין את המנגנונים הנסתרים מאחורי ההחלטות. בפרט בפוליטיקה הישראלית, שהיא משחק של אינטרסים, לא ממלכתיות.

הצעת גנץ נראית ממלכתית ורציונלית, אך אינה נתמכת מבחינה פוליטית או ציבורית. הפערים האידיאולוגיים, חולשתו היחסית במדדי כוח, והתנגדות מצד שותפים פוטנציאליים - כולם תורמים לכך שההצעה לא זוכה לתמיכה רחבה. סיכוי ההתקדמות להצעת גנץ? רק 40%, ירידה מ-45-55% קודם להצהרתו ומה שמעיד על העדר תהליך קבלת החלטות מושכל ומבוסס נתונים. אבל אתם, הקוראים, יכולים ובניגוד לבני גנץ, לקבוע את עתידכם: התחילו בלחשוב רציונלי.

האם נתניהו בדרך לכהונה נוספת? בהסתברות של 62.2% ועל בסיס מגוון סקרים עדכני ומדדי כוח פוליטי - נראה שכן.

במפת המפלגות כיום ובהתעלם מאפשרויות מיזוג והצטרפות רשימות, הכרסום במוסדות הדמוקרטיים, יוזמת הגוש השמרני להוצאת מפלגות ערביי ישראל מחוץ לחוק ותיאוריות הקונספירציה בנוגע לטוהר הבחירות - אפשר לבחון מגמות וסקרים ולשער מה סיכויי נתניהו להרכיב את הממשלה הבאה.

בסקרי עומק המפלחים מתלבטים ומראים נאמנות גבוהה של מצביעי נתניהו לאיש עצמו ולא לדרך או רעיון - נראה כי הליכוד בדרכו ל-30 ויותר מנדטים ויחבר את הציונות הדתית לגוש ימני שימנע אובדן 3-4 מנדטים (שלא נספרים בתחשיבי הגוש). כמו כן, החבלות הפוליטיות מאסון ה-7.10 הולכות ודוהות וההפיכה המשטרית ממשיכה במלוא המרץ. מצד אחד ומצד שני בגוש האזרחי-שמאלי ממשיכים בהתנהלות פוליטית כושלת וחסרת תכלית, שמביאה 2-3 מפלגות להתנדנד על אחוז החסימה (יש עתיד, בל"ד וכחול לבן ולפני איחודים כאלו ואחרים).

אמנם הרכבת קואליציה שמרנית-ימנית לא ניראת מציאותית כרגע והציבור מתנגד לה בכל סקר, אבל בניתוח קר - נראה כי נתניהו הצליח להפוך את המגמה ועם מהלך מדיני או שחרור חטופים מלא ודחיית הבחירות ככל המתאפשר, סיכוייו הולכים ומשתפרים.

עבור הגוש האזרחי-שמאלי, זוהי אזעקת אמת ועבור הגוש השמרני-ימני זה סימן לחרוק שיניים ולהתכנס סביב מנהיג הגוש.

האם אפשר לדמיין זהות אזרחית ערבית בישראל, שהיא גם עמוקה וגם גמישה?
בעידן שבו הערבים אזרחי ישראל מתמודדים עם מתח מתמיד בין הצורך בזהות פלסטינית לבין אזרחותם במדינה יהודית, חוזר אל הבמה ההוגה המצרי אחמד לוטפי אל-סייד ומציע מודל מרתק, רלוונטי מתמיד.

לוטפי, מהאבות המייסדים של הלאומיות האזרחית המצרית, טען כבר בראשית המאה ה-20 כי"הדת היא עניין אישי, ואין לה מקום בהגדרת הלאומיות. האומה היא קהילה של אזרחים החיים יחד, משתתפים באותם מוסדות, חולקים תרבות ולשון", והוסיף כי "המצרים אינם ערבים, אלא אומה בפני עצמה, בעלת תרבות, לשון והיסטוריה ייחודית". מכאן שאפשר גם בישראל ועבור האזרחים הערבים שלה - לקיים הבחנה בין "זהות לאומית", "זהות אזרחית", ו-"זהות תרבותית", המאפשרת מצב בו אזרחות היא הבסיס להשתתפות פוליטית, ולא דת, מוצא או לאום

המאמר מבקש לבחון האם רעיונותיו של לוטפי יכולים להוות בסיס לזהות אזרחית רב-שכבתית עבור ערבים אזרחי ישראל - זהות שאינה מבטלת את הצורך שלהם בזהות לאומית פלסטינית, אלא מציעה לה להשתלב במסגרת אזרחית שוויונית, חופשית ורציונלית.

המאמר הזה מזמין את האזרחים ערביי ישראל לחשוב מחדש על מושג האזרחות, דרך עיניו של הוגה שלא פחד לחלום על מדינה אזרחית, חופשית ורב-שכבתית.
הצטרפו למסע רעיוני שמחבר בין קהיר של 1907 לתל אביב וחיפה של 2025 - ובין תקווה אזרחית למציאות פוליטית.

דיון פנימי זה, הנדרש מהערבים אזרחי ישראל יכול להוביל בתורו לדיון רחב יותר בציבוריות הישראלית על האפשרות ליישם בישראל מודל של אזרחות רב-שכבתית, בהשראת לוטפי, ותוך הכרה בזהות הפלסטינית ולצד זכויות אזרח מלאות.

זה הרגע להפסיק להתעלם מהדור הצעיר - קחו אחריות, הגדירו סדר יום חדש, והובילו תקווה במקום אדישות.

הדור הצעיר אינו אדיש - הוא מוטרד, מותש ומתמודד עם אי־ודאות כלכלית עמוקה. אך במקום להציע לו אופק, סדר היום הפוליטי ממשיך להתעלם ממנו. זוהי קריאת השכמה עבורכם, נבחרי הציבור: שימו את עתיד הצעירים במרכז. צרו מדיניות שמתמודדת עם יוקר המחיה, ביטחון תעסוקתי ונגישות לדיור. אם לא תתנו מענה לחששותיהם, הפאסיביות תנצח - אך אם תציעו תקווה, תתעוררו לעשייה. זהו הרגע להפוך למנהיגים של שינוי.

זאת לא גזירת גורל - זו קריאה להתעורר. להחזיר את הקול של הדור הצעיר לרחובות!

יום ז'בוטינסקי הוא לא רק תאריך בלוח השנה - זו הזדמנות לעצור, לחשוב ולשאול: האם אנחנו עדיין נאמנים לערכים שעליהם קמה התנועה הלאומית?
זהו מסע בין חזונו של זאב ז'בוטינסקי לבין המציאות הפוליטית של ימינו.

כ״ט בתמוז תשפ״ה, חל השנה ב-25 ביולי (2025), הינו יום ממלכתי ומצוין כיום זאב ז׳בוטינסקי. בזמן זה - בראשות הקבינט יושב ראש הממשלה בנימין נתניהו, המכהן בתפקיד שז'בוטינסקי יכול היה רק לדמיין כי בראש המדינה היהודית ישב מי שאמור להיות ממשיך דרכו האידאולוגי. לצדו, יושב איתמר בן-גביר, שר לביטחון לאומי וממנהיגי מפלגת עוצמה יהודית או בשמה הרשמי "חזית יהודית לאומית", המהווה המשך רעיוני של תנועת “כך” של מאיר כהנא.

כיצד חל השינוי הזה? האם מדיניות הליכוד הפכה מ-“שומר סף” כנגד כהניזם למארח שמזמן אותו פנימה?

מאז ה-7 באוקטובר, המזרח התיכון משנה כיוון: מדינות הלאום, שבעבר נדחקו לשוליים, חוזרות לעמדת השפעה – על חשבון ארגונים תת-מדינתיים שאיבדו את הרלוונטיות והלגיטימציה. כעת, גם ישראל ניצבת בפני הכרעה: להמשיך באשליית העוצמה או להצטרף למהלך האזורי שמבקש יציבות ופתרון מדיני.

מי הוא אלוהים?

האם דמות מוגדרת או תפיסה מופשטת - כלומר יישות רוחנית-ממשית בעלת זהות מוגדרת ומוחלטת בתבנית יצוקה, או ביטוי מופשט, של דת כתורת חיים מוסרית-פילוסופית, ותוצר חוכמת המונים בתהליך בלתי-נפסק של התגבשות ולאורך מסעו ההיסטורי-תרבותי של האדם?