Text Size
ראשון 21 אוקטובר 2018

דעות - מאמרים

כיפור של סליחות? של חרטות?

לא ממש.

כבר לא מרגיש לי כיפור של יהדות כפי שאני מכיר אותה, אלא של תרבות פגאנית המקדשת את הזבח לאלוהי העכשיו והאני על חשבון האחר והמחר.

הפכנו לעם ששונא, ליהדות של זבח במקום אמונה ודרך, לתרבות של מיד ועל חשבון סבלנות וסובלנות.

הפכנו לחברה של אחריי המבול וכולם ממהרים, חילוניים ודתיים, לאחל "גמר חתימה" ובלי להבין שקודם נדרש לכפר ולסלוח והיכן ברכת "חתימה טובה" המקדימה אותה? לחברה בה האחר חייב להיות אני ואחרת הוא שונה, שנוא, מפחיד, אויב, בוגד ויש לשרש אותו באכזריות נעדרת גבולות ומשולחת רסן. איך הפך היום החשוב ביותר ביהדות ליום בו קודם "גומרים" ורק אחר-כך מתפנים ואם בכלל לעסוק במהות הסליחה? איך הפכנו לחברה כה שטחית ומלאה שנאה - לאחר, לשונה, למה שאינו אני ובכלל?

כתבתי פה כבר הרבה על יום הכיפורים ויהדות (כיפור 2017) ועל החיפזון בו מדלגים על החתימה וממהרים לגמר בכיפור 2016 וכאילו דבר לא השתנה מאז הטור הראשון לכיפור ב2006 ועד היום. ולמעשה, היהדות כפי שהיא נתפסת בידי רבים ויום כיפור שלה רק עוברים שחיקה גוברת והולכת. כי היכן היא האחריות האישית? החרטה והכאה על חטא? הבנה כי אולי פגעת באחר ולכן נדרשת לכך כפרה כמו בכיפור 2007? ומה עם כך שסליחה ומחילה אינן עסקה במעמד צד אחד בלבד עליה כתבתי בכיפור 2009?

לא אזכיר את הצורך לסלוח לעצמך, כיפור 2010, ולבקש סליחה מהקרובים אליך במיוחד כמו בכיפור 2011 ושחזרה על עצמה בכיפור 2014 כי כנראה לא עמדתי במשימה. אלא אדבר על הזורעים שנאה ופחד בכיפור 2015, ועל תפילת המעריב לחברה שנהינו בכיפור 2012 והכשלון שלי ושל כולנו ליצור פה יהדות עם חמלה ועתיד טוב יותר כמו בכיפור 2013.

ואני שב ומעיין בטורים הללו ורובם ככולם - אישיים וציבוריים כאילו מתארים איזו יהדות מדומניית שאין קשר בינה ובין היהדות של ההווה דבר. איך זה קרה? אני לא השתניתי, אבל מסביב גוג ומגוג.

ואני שואל עצמי - אנא אנו באים?

איך הזבח לאלוהי השנאה, הפחד, השטנה, האחר השנוא הפכו מקדשנו? ובעיקר, איך נתקן עצמנו מדעת ולא משנאה.

ולכם ברכת חתימה טובה, בקשת סליחה ומחילה ועשו טוב - לאחרים, לעצמכם ולעולם.