מכון דעות

בעידן בו העולם רועד מכל גחמה נשיאותית, וכל משפט עלול להצית שרשרת אירועים גלובלית - דונלד טראמפ הופך מדמות פוליטית שנויה במחלוקת למוקד רעידת אדמה מערכתית.

דפוס הפעולה העסקי של טראמפ - מינוף אגרסיבי, הימורים מסוכנים והטלת מחיר הכישלון על אחרים - שבזירה העסקית הנזק אמנם כואב, אבל נשאר בתחומי החברה שנפגעה. וכאשר מיובא אל המרחב המדיני, מפסיק להיות משחק סכומים מוגבל: כל זעזוע מכוון, כל מהלך שנועד לייצר אי‑ודאות, מתגלגל במהירות לאפקט גלובלי שמערער מערכות פיננסיות, ביטחוניות ומוסדיות ברחבי העולם. מה שבעסקים מסתיים בחור קטן בדוח, במדיניות הופך לגל ההדף שמטלטל יבשות שלמות.

רב־קוטביות כבר אינה תיאורטיה בשנת 2026 וחלוקת המערכת הבינלאומית למרחבי השפעה ללא הגמון יחיד הפכה לעובדה - רוסיה באירופה, סין בפסיפיק וארה"ב באמריקה הלטינית ושחקניות נוספות כמו הודו גם הן מבססות מעמדן.

זהו מעבר לפרגמטיזם עסקי ואיזון המשלב דינמיקת קואליציות, ניתוח עלות־תועלת, וניהול סיכונים אזוריים. המדיניות האמריקאית, עד לאחרונה שחקן יחיד בזירה, עוברת מערבוּת מתמשכת לשיתוף פעולה ממוקד. ניתן לראות בחוסר הרצון למוערבות ארה"ב בפלישת רוסיה לאוקראינה, פעולתה בונצואלה, והעדר עמידה נחרצת מול סין בים סביב טייוואן כעדות שבפועל היא מאפשרת יישום רב קוטביות ומכירה באזורי ההשפעה של שחקנים משמעותים נוספים. זהו אמנם טיעון רטורי, אבל כל שכן אם ארה"ב רוצה "הגמוניה", מדוע מאפשרת הרחבת BRICS או שיתוף פעולה הודי-רוסי? זהו איזון נאש, לא פארטו הגמוני.

ומי חסרה? אירופה! והאם תבחר להיות שחקן משנה, או עם מרחב השפעה משלה ועבורה המבחן בהשתלטות אמריקנית צפויה על גרינלד.

איך פוליטיקה הופכת למתמטיקה - ומה זה אומר על הבחירות הקרובות? הקזינו של בן גביר: כך תורת המשחקים משתלטת על סדר היום הישראלי.

בישראל 2026, איתמר בן‑גביר כבר לא רק דמות קוטבית; הוא שחקן רציונלי שמבין כיצד להפוך סדר יום ליתרון אלקטורלי, וכיצד לתרגם משברים להון פוליטי. פרישות-על-עיקרון, ביקורים מתוקשרים בהר הבית, רטוריקה נוקשה בעזה - כל אלה לא מקריים; הם חלק מלוח משחק שבו תורת המשחקים, כלכלה פוליטית ומדדי כוח פועמים מאחורי הכותרות.

בעוד הפרשנים הפוליטיים עסוקים בציטוט הבא של איתמר בן גביר, מתחת לפני השטח מתנהל משחק שחמט מורכב בהרבה. זהו אינו רק מאבק על כותרות, אלא יישום קר ומחושב של עקרונות תורת המשחקים. לקראת 2026, בן גביר לא רק מגיב למציאות – הוא מעצב אותה מחדש, מהלך אחר מהלך, תוך ניצול נקודות התורפה של המערכת הפוליטית והתקשורתית.

הגיאו-אסטרטגיה הבינלאומית החדשה, חזרה למערכת רב-קוטבית בה ארה"ב של טראמפ נוקטת בגישה עסקית של אדריכלות קואליציות מודולרית אד‑הוק סביב אינטרסים ספציפיים עם דגש על נשיאת נטל אזורי, ניהול סיכונים ותעדוף - משחק השחמט העולמי, התהפך על הלוח!

תארו לעצמכם שמשחק השחמט העולמי, בו שיחקנו לפי כללים ברורים עשרות שנים, פשוט התהפך על הלוח. פעם, ידענו מי המלך (ארה"ב), מי הכלים החשובים ומה הכללים של "הסדר העולמי". היום? הכוחות הישנים כבר לא היחידים שקובעים והמציאות, כידוע, היא קבלן שיפוצים אכזרי במיוחד. היום, אנחנו לא רק רואים סדקים בקיר, אלא ממש חשים ברעידת אדמה אסטרטגית המשנה את כללי המשחק. המעבר המהיר לעידן של רב-קוטביות, שבו כוחות כמו סין, רוסיה ואפילו מעצמות אזוריות מתחילות למשוך בחוטים, מחייב אותנו לעדכן את מפות הדרכים.

מוחמד בן סלמאן (MBS), יורש העצר הסעודי, קיבל לאחרונה את הכינוי "זעים אל-מוסתקבל" (מנהיג העתיד) ומתבלט כמנהיג אזורי המוביל רפורמות נועזות ומאתגר את הסדר הישן.
בעשור האחרון, המזרח התיכון ניצב בפני שינויי עומק שמעצבים מחדש את פניו - כלכלית, חברתית ופוליטית. בן סלמאן וצעדי הענק שהוא נוקט, לצד הבריתות האזוריות והגלובליות שהוא יוזם, מעוררים שאלות נוקבות על עתיד האזור ועל מקומה של ישראל בזירה המשתנה. האם ישראל תדע להסתגל למציאות החדשה, או שתיוותר מאחור, מבודדת ומוחמצת? זהו רגע קריטי המצריך חשיבה אסטרטגית מחודשת, דיון ציבורי מעמיק ולקיחת אחריות.

🚨 סכנה ממשית: ה'סימנים המעידים' מראים הסתברות של 60% לנצחון גוש הימין בבחירות לכנסת 2026 - והמרכז-שמאל ממשיך ללכת לישון.

המערכת הפוליטית בנובמבר 2025 אינה סובלת רק מאי-ודאות, אלא מופעלת כולה לפי הסימנים המעידים לבחירות - סדרת חוקים, הצעות והחלטות פרסונליות שנועדו למקסם את הרווח האישי והמגזרי של הקואליציה על חשבון הכלל. מול הקואליציה המאוחדת, המרכז קורס. ניתוח רשתות וסנטימנט ציבורי מראה שהמרכז-שמאל תקוע בשיווי משקל נאש הרסני, בו כל מנהיג ממקסם את רווחו האישי (R.C.T.) על חשבון הגוש. בפרט הכשל בלקיחת מנדטים משמעותיים מהימין האידיאולוגי ולמעשה בנט הופך לעוגן שווא עבור גוש השינוי.

אם קראתם את המאמרים הקודמים שלנו כסימנים מעידים לבחירות וניתוח נתניהו בדרך לכהונה נוספת?, נראה שהמציאות עולה על כל דמיון. כשהליכוד בראשות נתניהו דוחף בבית הנבחרים חוקי בחירות דוגמת חוק ההשתמטות או הטבות מס ממוקדות [1], זהו לא רק חוסר אחריות ציבורית; זוהי הצהרת כוונות ברורה: בחירות כאן ועכשיו. במקביל, המרכז-שמאל מתפרק לשבטים של אינטרסים צרים (החל משריונים ביש עתיד ועד מפלגות אווירה), ובנט, "המושיע" כביכול, לא מצליח להביא את מנדטי הימין החיוניים. אם גוש מתנגדי נתניהו לא יתעורר מהאופוריה של "הוא כבר חלש", ויפנים את הכללים הקרים של תורת המשחקים, אנו צועדים לבחירות שישיות מיותרות שבהן גוש הימין מנצח בהליכה.

הגיע הזמן להפנים את הנתונים, להפסיק את הדילמה האישית, ולפעול לפי האינטרס הקולקטיבי.

בכל ארגון דיגיטלי, הצללים כבר לא שוליים - they מנהלים את השיח. Shadow IT ו־Shadow AI צמחו מתוך צורך אמיתי: עובדים מחפשים פתרונות מהירים, אפליקציות זמינות וסוכני AI שמקצרים תהליכים. זה נשמע כמו חלום פרודוקטיביות, אבל בפועל מדובר גם בסיכון: זליגת מידע, הרשאות פרוצות ופעולות אוטונומיות שלא תמיד בשליטה. המסר ברור: אי־אפשר להילחם בתופעה, צריך למסגר אותה. המסקנה? לא חסימה אלא ממשל פרגמטי - נראות מלאה, מסלול מהיר לפיילוטים, קטלוג מאושר, ובקרות זהות ומידע.
ההמלצה: בנו היום את הארכיטקטורה שתאפשר לארגון ליהנות מהיתרון של חדשנות ו־AI, בלי לשלם את המחיר של כאוס.

Shadow IT כבר מזמן אינו “קיצון חריג” אלא ברומטר ארגוני: כשהעבודה היברידית היא ברירת מחדל ו‑SaaS נמצא במרחק רישום קצר, עובדים ויחידות עסקיות נעים בין צורך בקצב לבין נהלי IT רשמיים. בפועל, ארגונים מעריכים שיש לעובדים 30-40 אפליקציות ענן, בעוד הנתון האמיתי חוצה לעיתים את רף אלף האפליקציות - וגם ~80% מהעובדים משתמשים בכלי ענן לא‑מאושרים לפחות פעם אחת. המציאות הזו חוסכת זמן ומניעה חדשנות - אך מייצרת “אזורי דמדומים” של אבטחת מידע, תאימות, ניהול זהויות וידע [1].

השינוי השלישי: מאל לטבע לאל־קוד - כשהמונופול 3.0 על הכוח עובר למכונה: האל מתפוגג, האדם נחלש, המכונה קובעת

זה לא עוד סיפור על טכנולוגיה. זה סיפור על כוח.
פעם בטחנו באל. אחר כך באדם. עכשיו - במכונה.
השאלה היא לא אם זה קורה. השאלה היא מי נשאר ריבון כשנורת האזהרה מהבהבת.

במשך אלפי שנים התרבות האנושית התנהלה סביב מוקדי כוח משתנים טבע ← אל ← אדם ← מכונה.
הטבע היה הסמכות הראשונה, אחריו בא האל, אחריו האדם הרציונלי - והיום? המכונה. לא סתם מכונה, אלא בינה מלאכותית שמבוססת על חוכמת ההמון, ביג דאטה ואלגוריתמים שמנהלים את סדר היום שלנו בלי שנשים לב. המונופול על הכוח עבר כברת דרך: מהכהן, למדען - וכעת למי שמחזיק בהון, בענן, בשבבים ובמודלים. האדם, שאיבד אמון בכוחו האישי מול עוצמת המידע, חוזר לאמונה בכוח חיצוני - הפעם לא אלוהי, אלא אלגוריתמי.

המהפכה הזו לא התחילה אתמול. היא החלה לפני עשורים רבים עם האינטרנט וכוח המחשוב, כשהרשתות החברתיות הפכו למנועי שליטה בתרבות, בידע ובפוליטיקה. האלגוריתם מכתיב סדר יום, הפוליטיקאי הפופוליסט מאמץ אותו כדי לנצח בבחירות, וההמון - שמוזן ומונע מאותו סדר יום - מחזק את הלולאה וזאת בתורה כופה על הפוליטקאי להתאים את עצמו וחוזר חלילה. מלכוד 22 דיגיטלי.

והאם פרדוקס האוטופיה מבשר את דעיכת התודעה האנושית? התשובה באפילוג מיוחד.

המשחק הפוליטי האמיתי מתרחש עכשיו, כי כך או אחרת, הבחירות לכנסת יתקיימו בשנת 2026. אם כן, מה הם הסימנים המעידים שיאפשרו לנו לזהות את מועדן?

הנה לכם "ערכת סימנים מעידים" ממוקדת, בנויה כמודיעין־בחירות מעשי: מה לחפש אצל נתניהו, בקואליציה, באופוזיציה ובמנגנונים - מה זה אומר על החלטה להקדמת בחירות ולמתי הוא מכוון. יש להסתייג, שהשפעת המערכת הגיאו-אסטרטגית ובייחוד ארה"ב והנשיא טראמפ הינה בלתי צפויה ולכן יכולה לשנות את הניתוח מהיסוד.

האם הבחירות כבר כאן, רק בלי הכרזה רשמית? בפוליטיקה הישראלית, ההחלטות החשובות מתקבלות הרבה לפני שהציבור שומע עליהן. סימנים קטנים - תקציב שמקודם בחיפזון, מינוי מפתיע בלשכת ראש הממשלה, או מפלגה שמתרככת אחרי חודשי עימות - מספרים סיפור גדול: המערכת נכנסת למוד בחירות. השאלה האמיתית היא לא אם נלך לקלפיות, אלא מתי ואיזה לוח משחק נתניהו מנסה לצייר לפני שהשעון יצלצל.

האם אנו ניצבים בפני עידן חדש במזרח התיכון, או שמא מדובר בעוד הפסקת אש זמנית שתתפוגג אל תוך שגרת הסכסוך?

נדמה כי כל סיום מלחמה בעזה מלווה בתחושת דז'ה וו: הצהרות על שיקום, הבטחות להסדרה, ומאחורי הקלעים - מאבקי כוח אזוריים, חשדנות הדדית, וחזונות מנוגדים. כדי להבין את המשמעויות האמיתיות של הפסקת האש האחרונה, יש לבחון לא רק את ההצהרות הפומביות, אלא את הדינמיקות הפנימיות של השחקנים המרכזיים - ישראל, חמאס, מדינות ערב, והרשות הפלסטינית - ואת האינטרסים שמניעים אותם.

הפסקת האש בעזה אינה רק סוף של סבב לחימה - היא סימן לשינוי עמוק במבנה האזורי. מאחורי השקט השברירי מסתתרת מציאות חדשה: שחקנים אזוריים בוחנים מחדש את סדרי העדיפויות, והמאזן בין כוחות מקומיים ובינלאומיים מתעצב מחדש. האם מדובר בהזדמנות נדירה ליציבות, או בתחילתו של פרק מורכב עוד יותר?

כדי להבין את התמונה הגדולה, צריך להסתכל מעבר לגבולות הרצועה. אנסה ליצור הכללות כדי לבחון את התגובות ממבט על.

זה הרגע להפסיק להתעלם מהדור הצעיר - קחו אחריות, הגדירו סדר יום חדש, והובילו תקווה במקום אדישות.

הדור הצעיר אינו אדיש - הוא מוטרד, מותש ומתמודד עם אי־ודאות כלכלית עמוקה. אך במקום להציע לו אופק, סדר היום הפוליטי ממשיך להתעלם ממנו. זוהי קריאת השכמה עבורכם, נבחרי הציבור: שימו את עתיד הצעירים במרכז. צרו מדיניות שמתמודדת עם יוקר המחיה, ביטחון תעסוקתי ונגישות לדיור. אם לא תתנו מענה לחששותיהם, הפאסיביות תנצח - אך אם תציעו תקווה, תתעוררו לעשייה. זהו הרגע להפוך למנהיגים של שינוי.

זאת לא גזירת גורל - זו קריאה להתעורר. להחזיר את הקול של הדור הצעיר לרחובות!

יום ז'בוטינסקי הוא לא רק תאריך בלוח השנה - זו הזדמנות לעצור, לחשוב ולשאול: האם אנחנו עדיין נאמנים לערכים שעליהם קמה התנועה הלאומית?
זהו מסע בין חזונו של זאב ז'בוטינסקי לבין המציאות הפוליטית של ימינו.

כ״ט בתמוז תשפ״ה, חל השנה ב-25 ביולי (2025), הינו יום ממלכתי ומצוין כיום זאב ז׳בוטינסקי. בזמן זה - בראשות הקבינט יושב ראש הממשלה בנימין נתניהו, המכהן בתפקיד שז'בוטינסקי יכול היה רק לדמיין כי בראש המדינה היהודית ישב מי שאמור להיות ממשיך דרכו האידאולוגי. לצדו, יושב איתמר בן-גביר, שר לביטחון לאומי וממנהיגי מפלגת עוצמה יהודית או בשמה הרשמי "חזית יהודית לאומית", המהווה המשך רעיוני של תנועת “כך” של מאיר כהנא.

כיצד חל השינוי הזה? האם מדיניות הליכוד הפכה מ-“שומר סף” כנגד כהניזם למארח שמזמן אותו פנימה?

מי הוא אלוהים?

האם דמות מוגדרת או תפיסה מופשטת - כלומר יישות רוחנית-ממשית בעלת זהות מוגדרת ומוחלטת בתבנית יצוקה, או ביטוי מופשט, של דת כתורת חיים מוסרית-פילוסופית, ותוצר חוכמת המונים בתהליך בלתי-נפסק של התגבשות ולאורך מסעו ההיסטורי-תרבותי של האדם?