מכון דעות

הנתיב השלישי חשוב פחות בגלל הנפט שיוביל ויותר בגלל הכוח שיעביר.

המאמר מציע, "נתיב שלישי" שאינו פרויקט אנרגיה אלא פרויקט כוח. ישראל יכולה להציע לסעודיה דבר שאין לה כיום: נתיב יצוא בהיקף של מיליוני חביות נפט ביום אל הים התיכון. המטרה איננה רק להעביר נפט וגז, אלא להפחית את יכולתה של איראן לאיים על הכלכלה הסעודית באמצעות צווארי בקבוק ימיים. תרומת הנתיב-השלישי, היא שינוי מבנה התלות האסטרטגית של ערב הסעודית והקטנת יכולת הסחיטה הנגזרת משליטה בצווארי בקבוק ימיים. אם אכן ימומש, הוא עשוי להיות אחד מפרויקטי התשתית המשפיעים ביותר במזרח התיכון בעשור הקרוב.

הנתיב השלישי, משתלב במגמה רחבה יותר של מדיניות Vision 2030 ושאיפת ‎מוחמד בן סלמאן להפוך את ערב הסעודית ממעצמת נפט למעצמת לוגיסטיקה, אנרגיה ותשתיות אזורית.

עם סגירת הרשימות לכנסת ה-26 וסקרי מנדטים עדכניים, אין רוב טבעי לאחד הגושים. ההסתברות הכוללת להמשך כהונת ‎נתניהו עומדת על 47%, מול 43% לממשלת אופוזיציה.

לאחר שקלול תרחיש שבו כל רשימות הימין עוברות את אחוז החסימה, בעוד הנדל-זליכה, כחול-לבן ורשימות קטנות נוספות שורפות 4-6% מקולות מתנגדי ‎בנימין נתניהו, ההסתברות לממשלת רוב של הקואליציה עולה ל-16%. עם זאת, התוצאה הבודדת הסבירה ביותר נותרת ממשלת מעבר בראשות נתניהו (31%), בעוד המסלול הסביר להחלפתו הוא ממשלת מיעוט של האופוזיציה (27%).

היסטורית, "אין הכרעה" אינה תוצאה ניטרלית: בין 2009 ל-2025 כיהנו בישראל ממשלות מעבר בכ-26% מהזמן, ורצף 508 ימים בשנים 2019-2021 - יתרון המעניק לנתניהו הסתברות כוללת גבוהה יותר להמשך כהונתו. במערכת הנוכחית, כל אחד מהגושים עשוי להרוויח או להיפגע משמעותית מנפילת מפלגות מתחת לאחוז החסימה. בתרחישי קיצון, אובדן של 4-6% קולות באחד המחנות עשוי להספיק כדי להעביר את היריב מאזור 50-55 מנדטים לאזור 61 הדרוש להקמת ממשלה יציבה.

התרחיש הסביר ביותר הוא המשך ממשלת מעבר בראשות ‎בנימין נתניהו, אך הוא רחוק מלהיות בלתי נמנע. סיכויי ממשלת רוב לקואליציה גבוהים מכפי שמרמז חיבור פשוט של מנדטי הסקרים, ואינם מחייבים מעבר דרמטי של מצביעי מרכז לליכוד. לכן המדד החשוב ביותר בשלב זה אינו הפער בין הליכוד לישר!, אלא הפער בהיקף הקולות שבסיכון בכל מחנה, בצירוף מספר חברי הכנסת שעשויים להימנע מול כל ממשלה.

ממי מסתירים מידע, מי רשאי לראות אותו, ומי זוכה להגדיר את המציאות שעל פיה הארגון פועל?

ארגון אינו רואה את המציאות כפי שהיא, אלא כפי שארכיטקטורת המידע שלו מאפשרת לו לראות אותה. לכן כל החלטת הרשאה היא גם החלטה על חלוקת הידע, ועל חלוקת הכוח. כי אם מידע הוא כוח, האם מבנה המידור בארגון שלנו מעביר את הכוח למקום שבו נמצאת האחריות, או פשוט משמר אותו במקום שבו נמצאות היום ההרשאות?

המאמר ינסה לייצר הטלה פילוסופית ולטעון כי איננו בעד פתיחות מידע ואיננו נגד מידור. אלא בעד הפרדת גילוי (Discovery) מגישה (Access). זהו העיקרון שמאפשר בו-זמנית להגן על מידע רגיש, לצמצם ריכוז כוח ארגוני ולשפר את איכות קבלת ההחלטות בארגון מורכב.

האם ממשלת 61 מתה והקרב האמיתי הוא על ה-"לא" ה-61?

הבחירות הבאות עשויות שלא להיות מוכרעות על ידי מי שישיג 61 תומכים, אלא על ידי מי שיישאר עם פחות מ-61 מתנגדים. ובשורה התחתונה, הכיוון הסביר ביותר כיום אינו ממשלת 61 קלאסית, אלא מערכת בה מפלגות הציר והימנעויות בהצבעת האמון יקבעו את זהות הממשלה. לכן המדד החשוב ביותר איננו גודל הגושים, אלא מספר חברי הכנסת שמוכנים שלא לחסום הכרעה.

הפסיקו למדוד "מי מגיע ל-61", והתחילו למדוד "מי מוכן להימנע". זהו המשתנה האסטרטגי החשוב ביותר במערכת הפוליטית הנוכחית.

אסטרטגיית ממשלת מיעוט היא שינוי אסטרטגי המשנה את מבנה המשחק ומעבר מקואליציית תמיכה מלאה ← קואליציית תמיכה + הימנעות. במונחי Veto Players, אין יותר חובה להפוך כל שחקן וטו לשותף, צריך להפוך חלק משחקני הווטו ל-Non-Blocking Players. לכן, על בסיס הנחות העבודה המרחיבות, וללא יומרה לחיזוי אלא כניתוח מבני של מרחב האפשרויות, המערכת נראית כיום קרובה לשיווי משקל: סיכוי אפקטיבי לנתניהו להמשיך, בממשלת רוב או מעבר: 44-56%; סיכוי להחלפת נתניהו בממשלת רוב או מיעוט: 44-56% ומבחינה מבנית ישראל מתקרבת למצב של "מטבע באוויר", ולא ליתרון מובהק לאחד המחנות.

האירועים בלבנון והמו״מ בין ארה״ב לאיראן אינם אלא ביטוי לשינוי עמוק בסדר האזורי: ארה״ב מצמצמת נוכחות צבאית ישירה אך שואפת לשמר השפעה דרך שותפים מקומיים.

בתוך מציאות זו, לבנון משמשת זירת מבחן לשאלה מי יעצב את האיזון העתידי - איראן באמצעות שלוחיה או גוש אזורי מתהווה סביב ישראל ומדינות המפרץ. ככל שהמעורבות האמריקאית הישירה תפחת, כך יידרשו מדינות האזור לבחור בין הסתגלות להגמוניה איראנית לבין השתלבות בברית ביטחונית־אסטרטגית חדשה, שבה ישראל ממלאת תפקיד מרכזי.

האם ציוץ חריג של פוליטיקאי הוא פליטת פה או אסטרטגיה מחושבת? ניסוי בינה מלאכותית (AI), בודק - האם מודלי שפה יכולים למדוד בצורה אובייקטיבית עד כמה אדם "צפוי" בסגנון הכתיבה שלו? התשובה היא כן, כי בעוד הפוליטיקה הממסדית מוחקת את הקול האישי, דמויות שאינן כפופות לחוקי המשחק, כמו טראמפ ומאסק ששובר את כל המדדים, מייצרות "כאוס סטטיסטי" שהמודלים פשוט לא מסוגלים לחזות.

היכולת לקחת תכונות אנושיות חמקמקות כמו "טון" או "סגנון", לפרק אותן למספרים ולהציג אותן על ציר, היא קפיצת מדרגה באופן שבו אנו יכולים לנתח שיח פוליטי והמספרים מוכיחים זאת.

אין אלוהים? לא מה שחשבתם - סינגולריות, AI וגבול היכולת לדעת והאם אנחנו ברגע סינגולארי בהיסטוריה האנושית שבו מתווספת עוד חוליה בשרשרת ה-"בצלם" של אלוהים ← אדם (בצלמו) ← AI (בצלם האדם).

ואז, אולי - המסקנה המתבקשת שאין אלוהים, היא כמעט טרגית-קומית: האדם הוא האלוהים ששכח את עצמו, כי הוא יצר (או משתתף ביצירה של) מציאות שבה הוא עצמו הופך לבלתי רלוונטי מבחינה אפיסטמית. הוא חוזר על אותו מהלך - יצירת סינגולריות - כי זה הדבר היחיד שהוא יודע לעשות: לדחוף את הגבול של עצמו עד שהוא נשבר. האם זה אומר שהתהליך הזה הוא מחזורי בהכרח? או שיש אפשרות (תיאורטית) שיום אחד נצליח "לשמור" על יכולת התיאור גם מעבר לסינגולריות הבאה?

ואם "אלוהים" הוא בסופו של דבר רק שם לחוסר היכולת של הישות הנוכחית לתאר את מה שמעבר - האם זה הופך את כל הדת והמיסטיקה להכרה כנה של מגבלות התודעה, יותר מאשר להזיה או תירוץ?

והאם בעצם, אלוהים היה פייק כל הזמן הזה? Was GOD a fake, all this time.

דווקא מתוך מחויבות עמוקה לדמוקרטיה הישראלית, הגיע הזמן לבחון ביושר את מחירו של אי-השוויון האזרחי.

הדיון בשוויון האזרחי של אזרחי ישראל הערבים אינו עוסק בבעיה של מיעוט מסוים, אלא בליבה של הדמוקרטיה הישראלית עצמה. אף שעל פי חוק וכללים פורמליים כל אזרחי המדינה שווים בפני החוק, בפועל מתקיימת מציאות מתמשכת של פערים שיטתיים, שבה אזרחים ערבים נתפסים ומתנהלים כ"אזרחים מסוג שני". פערים אלה מתבטאים במערכת אכיפת החוק, בנגישות למוקדי כוח שלטוניים, בהזדמנויות כלכליות ובחלוקת משאבים ציבוריים - ויותר מכל, בהפנמה מוסדית של אי‑שוויון כמצב טבעי. כאשר אפליה ממוסדת מתקיימת בדמוקרטיה ליברלית, אין מדובר בכשל נקודתי אלא בשחיקה של העיקרון האזרחי עצמו. במובן זה, שאלת מעמדם של האזרחים הערבים אינה שאלה מגזרית, אלא מבחן מתמשך לחוסנה, לעקביותה ולמחויבותה של ישראל לערכי הדמוקרטיה האזרחית.

מיקרוסופט: האם ענק הטכנולוגיה ישן, או למעשה בונה אימפריה לעידן ה‑AI?

איך אפשר להסביר אובדן ערך בבורסה של כ‑34% מתחת לשיא כל הזמנים (555.45$ ביולי 2025 ביחס לסוף מרץ 2026) והאם הבורסה חוששת שמיקרוסופט הופכת מחברת תוכנה (רווח גבוה) לחברת תשתיות (עם שחיקת שולי רווח נמוך)?

בעוד המניה של מיקרוסופט נענשת על CAPEX מטורף, שוק ה‑AI מתכנס לקרב בין ארבע אימפריות שונות: Copilot, ChatGPT, Gemini ו‑Claude. השאלה האסטרטגית כבר אינה "מי חכם יותר", אלא מי מחזיק בשרשרת הערך - מהשבב ועד המסמך. לכן נראה כי מיקרוסופט היא לא "ענק ישן" אלא ענק שמתעורר חזק, עם תזרים מזומנים אדיר, אסטרטגיה ברורה ופלטפורמה שאי אפשר להחליף. במונחי משחק סכום‑אפס על תשומת הלב והזמן של המשתמש - ארבעת הענקים (Microsoft, OpenAI, Google, Anthropic) פחות עסוקים בלהיות "המודל הטוב ביותר" ויותר בלהיות שכבת הביניים שבין האדם למידע, לקוד, למסמך, לעסקה.

הבורסה רואה את ההוצאות (CapEx) שהן מיידיות, אבל היא מתקשה לתמחר את הערך המצטבר (LTV - Lifetime Value) של לקוח ארגוני שננעל בתוך המערכת. מנקודת המבט הזו, הירידה במניית מיקרוסופט נראית יותר כמו "מס על חוסר סבלנות" מאשר הבעת אי‑אמון אסטרטגית - אבל זו כבר מסקנה אנליטית, לא עובדה אמפירית. אם ה-AI ROI יתממש (כמו שקרה בעבר עם ההימור על הענן), המניה תחזור לצמוח. זה לא סיכון - זה שלב השקעה.

מיקרוסופט בנתה "רשת דייגים" רחבה מאוד (450 מיליון משתמשי Office) וגם אם רק כ-3.3% מהם עברו לקופיילוט משלם, הרי שכל אחוז נוסף של המרה שווה מיליארדי דולרים של הכנסה נקייה עם עלויות שיווק אפסיות (כי הלקוח כבר שם). זהו יתרון שאין לאף ספק LLM אחר.

כהיסטוריון המתמחה במפרץ הפרסי, פובליציסט וחוקר בכיר במכון דעות ובפורום לחשיבה אזורית, ד"ר שאול ינאי נשא דברים במסגרת כנס בנושא "שחיתות והשפעה זרה: מעורבות קטאר במערכות השלטוניות והביטחוניות בישראל" שהתקיים בכנסת ישראל ב-4.2.2026.

רב־קוטביות כבר אינה תיאורטיה בשנת 2026 וחלוקת המערכת הבינלאומית למרחבי השפעה ללא הגמון יחיד הפכה לעובדה - רוסיה באירופה, סין בפסיפיק וארה"ב באמריקה הלטינית ושחקניות נוספות כמו הודו גם הן מבססות מעמדן.

זהו מעבר לפרגמטיזם עסקי ואיזון המשלב דינמיקת קואליציות, ניתוח עלות־תועלת, וניהול סיכונים אזוריים. המדיניות האמריקאית, עד לאחרונה שחקן יחיד בזירה, עוברת מערבוּת מתמשכת לשיתוף פעולה ממוקד. ניתן לראות בחוסר הרצון למוערבות ארה"ב בפלישת רוסיה לאוקראינה, פעולתה בונצואלה, והעדר עמידה נחרצת מול סין בים סביב טייוואן כעדות שבפועל היא מאפשרת יישום רב קוטביות ומכירה באזורי ההשפעה של שחקנים משמעותים נוספים. זהו אמנם טיעון רטורי, אבל כל שכן אם ארה"ב רוצה "הגמוניה", מדוע מאפשרת הרחבת BRICS או שיתוף פעולה הודי-רוסי? זהו איזון נאש, לא פארטו הגמוני.

ומי חסרה? אירופה! והאם תבחר להיות שחקן משנה, או עם מרחב השפעה משלה ועבורה המבחן בהשתלטות אמריקנית צפויה על גרינלד.