בבבחירות אמצע הכהונה בארצות הברית שהתקיימו ב-3 לנובמבר 2026, המלחמה עם איראן הפכה מסוגיה ביטחונית רחוקה לחשבון פוליטי שהבוחר האמריקני פגש בתחנת הדלק ובכיס. גם ‎בנימין נתניהו, שזוהה עם הדחיפה להמשך המערכה ועם ‎דונלד טראמפ, הפך משחקן חיצוני לחלק מהוויכוח הפוליטי האמריקני ומהמחיר האלקטורלי של המלחמה.

התוצאה אינה רק שינוי במאזן הכוחות בוושינגטון, אלא סימן אזהרה לישראל: גם לברית אסטרטגית יש גבול כאשר מחיר המלחמה הופך למחיר פוליטי בבית - נתניהו רצה שטראמפ ייתן לו גיבוי למלחמה נוספת. במקום זאת, קיבל קונגרס דמוקרטי, נשיא מוחלש, וציבור אמריקני שאומר "לא למלחמה".

איך מלחמה רחוקה הפילה רוב רפובליקני

ב-3 בנובמבר 2026, בבחירות אמצע הכהונה בארצות הברית, הדמוקרטים לא רק ניצחו. הם סחפו. הם זכו ברוב בבית הנבחרים ובסנאט, והפכו את הקונגרס מגוף שנשלט בידי הרפובליקנים לגוף שיכול לבלום את הנשיא דונלד טראמפ בשנתיים האחרונות לכהונתו.

בחירות אמצע כהונה בארה"ב הן כמעט תמיד משאל עם על הנשיא. הפעם, המשאל היה על שלושה דברים: יוקר המחיה, מכסים, והמלחמה עם איראן. וטראמפ עצמו הודה בכך ביום הבחירות: המלחמה עם איראן שיחקה תפקיד בהפסד הרפובליקנים.

טראמפ הבטיח ב-2024 לסיים מלחמות, לא לפתוח חדשות. הוא כינה את המלחמה עם איראן שוב ושוב "סטייה קטנה" - little detour. הוא הבטיח שהיא תימשך שבועות. שמונה חודשים אחרי שהמלחמה האמריקנית-ישראלית נפתחה ב-28 בפברואר 2026, היא עדיין כאן. והאמריקנים מרגישים אותה בכל תדלוק. סקר Pew מ-8 באוקטובר הראה: 65% מהאמריקנים מתנגדים לאופן שבו טראמפ מנהל את המלחמה עם איראן, רק 33% תומכים. 73% הביעו דאגה חזקה מעליית מחירי הדלק בגלל המלחמה, כולל 61% מהרפובליקנים. 71% חוששים מנפגעים אמריקנים.

במרץ השנה, רבים בארה"ב האמינו שהמלחמה תסתיים בתוך חצי שנה. סקרים שפורסמו שבוע לפני הבחירות מצאו שהבוחרים משתי המפלגות רוצים שהקונגרס הבא יתמקד בהוזלת המחיה ובסיום המלחמה עם איראן. הסקרים מצאו שהכלכלה, הבריאות והמלחמה עם איראן היו שלושת הנושאים המרכזיים וכולם פעלו לטובת הדמוקרטים. המסר היה ברור: המלחמה הפכה מנכס פוליטי לנטל.

תפקידו של נתניהו: מהשותף השקט לבעיה המרכזית בקמפיין

המלחמה עם איראן לא הייתה מלחמה אמריקנית בלבד. היא הייתה מלחמה אמריקנית-ישראלית. ונתניהו היה במרכזה. לפי דיווח AP מ-2 בנובמבר, נתניהו לחץ על טראמפ לאשר סבב נוסף של תקיפות על איראן אחרי בחירות האמצע. לפי Axios, טראמפ העדיף בינתיים משא ומתן, בעוד נתניהו דחף לתקיפות אחרי הבחירות. ב-Times של לונדון נכתב כי נתניהו הוא זה ששכנע את טראמפ לתקוף את איראן בפברואר, בטענה שהמשטר יקרוס במהירות - טענה שהתבררה כשגויה.

בשבוע האחרון של הקמפיין, טראמפ ונתניהו החליפו תמיכות פומביות. טראמפ כתב ב-Truth Social שנתניהו היה "חזק, אמיץ ומבריק". נתניהו הגיב בסרטון שבו אמר שהנשיא "ממוקד בלייזר" בהסרת ההנהגה האיראנית, והבטיח לאמריקנים המודאגים ממחירי הדלק שכשהמשימה באיראן תסתיים, "מחירי הדלק יירדו, ובגדול". עבור הדמוקרטים, זו הייתה מתנה. הם תקפו את ישראל ואת נתניהו והאשימו אותם באחריות להרוגים האמריקאים, ליוקר המחיה ולהוצאות של מאות מיליארדי דולרים ללא שום הישג אסטרטגי. גישה זו היתה משותפת הן לדמקרטים ולרפובליקנים רבים שתבעו לצמצם את שיתוף הפעולה האסטרטגי עם ישראל ואפילו לסיים את התמיכה הצבאית איתה.

מועמדים דמוקרטים הפכו את הביקורת על הסיוע הצבאי לישראל לנושא מרכזי בקמפיין. במישיגן, עבדול אל-סייד ניצח בסנאט אחרי קמפיין שבו קבוצות הקשורות ל-AIPAC הוציאו סכומים גדולים נגדו. בשישה מושבים חדשים בבית הנבחרים, נבחרו כאלו שבישראל תיארו כ"מבקרים חריפים במיוחד של ישראל". אפילו סגן הנשיא ג'יי.די. ואנס הבין את הנזק. כשנשאל על תמיכת טראמפ בנתניהו, הוא סירב לתמוך בו בעצמו: "אני לא נגדו, אני לא בעדו, אני לא מתערב בפוליטיקה הישראלית". זו הייתה הודאה שקטה: הקשר עם נתניהו הפך לנטל אלקטורלי.

ביום הבחירות עצמו, טראמפ ניסה לנטרל את הנושא בהבטחה מפתיעה: להפסיק את הסיוע השנתי של 4 מיליארד דולר לישראל, כדי לקחת מהדמוקרטים "נקודת דיבור רעה". זה היה מאוחר מדי. הבוחרים כבר החליטו.

מה התוצאה אומרת על אמריקה, ומה היא אומרת על נתניהו

"הגל הכחול" בארה"ב הוא לא רק בגלל המלחמה באיראן. בחלקו היה מחאה על אופיו וסגנונו הצבעוני של טראמפ. אבל איראן הייתה החוט שקשר את הכל: מלחמה רחוקה שהעלתה את מחיר הדלק, שיבשה את שרשראות האספקה, והפכה את הבטחת "America First" לבדיחה בעיני בוחרים רבים. כפי שכתב נדב תמיר במעריב: "רבים רואים בה מלחמה למען אינטרסים זרים, ובראשם ישראל, בניגוד להבטחת America First".

בישראל, ההשלכות היו מיידיות. שבוע לפני הבחירות בארה"ב, גוש נתניהו איבד את הרוב בכנסת - 53 מנדטים מול 67 מנדטים לאופזיציה. יריביו של נתניהו מיהרו להשתמש בתוצאות האמריקניות: יאיר גולן אמר שהתוצאות "חושפות עד כמה נתניהו רעיל גם בקרב דמוקרטים וגם בקרב רפובליקנים". יאיר לפיד אמר ש"ישראל לא יכולה להרשות לעצמה" שנתניהו יישאר. פרופ' אודי זומר מאוניברסיטת תל אביב חוזה שהקונגרס הדמוקרטי החדש יהיה "העוין ביותר לישראל בתולדותיה".

האם זה נכון? כנראה שזה מוגזם. הקונגרס החדש ייכנס לתפקיד רק ב-3 בינואר 2027. טראמפ עדיין נשיא, עם זכות וטו, ועם סמכויות נרחבות במדיניות חוץ. הוא יכול להמשיך במלחמה גם בלי הקונגרס. אבל הוא יתקשה יותר לקבל תקציבים, למנות שגרירים, ולהעביר חקיקה. מה שבטוח הוא שהבחירות האלה שינו את כללי המשחק. הן הוכיחו שהציבור האמריקני לא מוכן לשלם מחיר כלכלי כבד על מלחמה שהוא לא בחר בה, ולא מוכן לקבל שראש ממשלה זר יקבע את סדר היום הביטחוני של ארה"ב.

נתניהו רצה שטראמפ ייתן לו גיבוי למלחמה נוספת. במקום זאת, הוא קיבל קונגרס דמוקרטי, נשיא מוחלש, וציבור אמריקני שאומר "לא למלחמה". זו לא רק תבוסה של טראמפ. זו תבוסה של התפיסה שברית עם ארה"ב פירושה שהאמריקנים יילחמו את המלחמות של ישראל.

בטהראן, אגב, חגגו. יו"ר הפרלמנט האיראני מוחמד באקר קאליבאף כתב ב-X: "מצפון או יוקר מחיה, האמריקנים אמרו לא למלחמה". הוא צודק לפחות בדבר אחד: ב-3 בנובמבר, האמריקנים אכן אמרו לא.