בכל ארגון דיגיטלי, הצללים כבר לא שוליים - they מנהלים את השיח. Shadow IT ו־Shadow AI צמחו מתוך צורך אמיתי: עובדים מחפשים פתרונות מהירים, אפליקציות זמינות וסוכני AI שמקצרים תהליכים. זה נשמע כמו חלום פרודוקטיביות, אבל בפועל מדובר גם בסיכון: זליגת מידע, הרשאות פרוצות ופעולות אוטונומיות שלא תמיד בשליטה. המסר ברור: אי־אפשר להילחם בתופעה, צריך למסגר אותה. המסקנה? לא חסימה אלא ממשל פרגמטי - נראות מלאה, מסלול מהיר לפיילוטים, קטלוג מאושר, ובקרות זהות ומידע.
ההמלצה: בנו היום את הארכיטקטורה שתאפשר לארגון ליהנות מהיתרון של חדשנות ו־AI, בלי לשלם את המחיר של כאוס.

Shadow IT כבר מזמן אינו “קיצון חריג” אלא ברומטר ארגוני: כשהעבודה היברידית היא ברירת מחדל ו‑SaaS נמצא במרחק רישום קצר, עובדים ויחידות עסקיות נעים בין צורך בקצב לבין נהלי IT רשמיים. בפועל, ארגונים מעריכים שיש לעובדים 30-40 אפליקציות ענן, בעוד הנתון האמיתי חוצה לעיתים את רף אלף האפליקציות - וגם ~80% מהעובדים משתמשים בכלי ענן לא‑מאושרים לפחות פעם אחת. המציאות הזו חוסכת זמן ומניעה חדשנות - אך מייצרת “אזורי דמדומים” של אבטחת מידע, תאימות, ניהול זהויות וידע [1].

סקירה מקיפה על האתגר הניהולי של Shadow IT כשימוש בטכנולוגיות לא מאושרות בארגון, גורמים ודוגמאות לכשלים ובחינת ההשלכות, השוואה בינלאומית, בחינת תפקידי ה-CIO, CISO, ההנהלה הבכירה והדירקטוריון וכן דרכי התמודדות ארגוניות עם Shadow IT: אכיפה, הכשרה, BYOD וניטור והצעת אסטרטגיה ניהולית להתמודדות עם Shadow IT בארגון.

השינוי השלישי: מאל לטבע לאל־קוד - כשהמונופול 3.0 על הכוח עובר למכונה: האל מתפוגג, האדם נחלש, המכונה קובעת

זה לא עוד סיפור על טכנולוגיה. זה סיפור על כוח.
פעם בטחנו באל. אחר כך באדם. עכשיו - במכונה.
השאלה היא לא אם זה קורה. השאלה היא מי נשאר ריבון כשנורת האזהרה מהבהבת.

במשך אלפי שנים התרבות האנושית התנהלה סביב מוקדי כוח משתנים טבע ← אל ← אדם ← מכונה.
הטבע היה הסמכות הראשונה, אחריו בא האל, אחריו האדם הרציונלי - והיום? המכונה. לא סתם מכונה, אלא בינה מלאכותית שמבוססת על חוכמת ההמון, ביג דאטה ואלגוריתמים שמנהלים את סדר היום שלנו בלי שנשים לב. המונופול על הכוח עבר כברת דרך: מהכהן, למדען - וכעת למי שמחזיק בהון, בענן, בשבבים ובמודלים. האדם, שאיבד אמון בכוחו האישי מול עוצמת המידע, חוזר לאמונה בכוח חיצוני - הפעם לא אלוהי, אלא אלגוריתמי.

המהפכה הזו לא התחילה אתמול. היא החלה לפני עשורים רבים עם האינטרנט וכוח המחשוב, כשהרשתות החברתיות הפכו למנועי שליטה בתרבות, בידע ובפוליטיקה. האלגוריתם מכתיב סדר יום, הפוליטיקאי הפופוליסט מאמץ אותו כדי לנצח בבחירות, וההמון - שמוזן ומונע מאותו סדר יום - מחזק את הלולאה וזאת בתורה כופה על הפוליטקאי להתאים את עצמו וחוזר חלילה. מלכוד 22 דיגיטלי.

המשחק הפוליטי האמיתי מתרחש עכשיו, כי כך או אחרת, הבחירות לכנסת יתקיימו בשנת 2026. אם כן, מה הם הסימנים המעידים שיאפשרו לנו לזהות את מועדן?

הנה לכם "ערכת סימנים מעידים" ממוקדת, בנויה כמודיעין־בחירות מעשי: מה לחפש אצל נתניהו, בקואליציה, באופוזיציה ובמנגנונים - מה זה אומר על החלטה להקדמת בחירות ולמתי הוא מכוון. יש להסתייג, שהשפעת המערכת הגיאו-אסטרטגית ובייחוד ארה"ב והנשיא טראמפ הינה בלתי צפויה ולכן יכולה לשנות את הניתוח מהיסוד.

האם הבחירות כבר כאן, רק בלי הכרזה רשמית? בפוליטיקה הישראלית, ההחלטות החשובות מתקבלות הרבה לפני שהציבור שומע עליהן. סימנים קטנים - תקציב שמקודם בחיפזון, מינוי מפתיע בלשכת ראש הממשלה, או מפלגה שמתרככת אחרי חודשי עימות - מספרים סיפור גדול: המערכת נכנסת למוד בחירות. השאלה האמיתית היא לא אם נלך לקלפיות, אלא מתי ואיזה לוח משחק נתניהו מנסה לצייר לפני שהשעון יצלצל.

האם אנו ניצבים בפני עידן חדש במזרח התיכון, או שמא מדובר בעוד הפסקת אש זמנית שתתפוגג אל תוך שגרת הסכסוך?

נדמה כי כל סיום מלחמה בעזה מלווה בתחושת דז'ה וו: הצהרות על שיקום, הבטחות להסדרה, ומאחורי הקלעים - מאבקי כוח אזוריים, חשדנות הדדית, וחזונות מנוגדים. כדי להבין את המשמעויות האמיתיות של הפסקת האש האחרונה, יש לבחון לא רק את ההצהרות הפומביות, אלא את הדינמיקות הפנימיות של השחקנים המרכזיים - ישראל, חמאס, מדינות ערב, והרשות הפלסטינית - ואת האינטרסים שמניעים אותם.

הפסקת האש בעזה אינה רק סוף של סבב לחימה - היא סימן לשינוי עמוק במבנה האזורי. מאחורי השקט השברירי מסתתרת מציאות חדשה: שחקנים אזוריים בוחנים מחדש את סדרי העדיפויות, והמאזן בין כוחות מקומיים ובינלאומיים מתעצב מחדש. האם מדובר בהזדמנות נדירה ליציבות, או בתחילתו של פרק מורכב עוד יותר?

כדי להבין את התמונה הגדולה, צריך להסתכל מעבר לגבולות הרצועה. אנסה ליצור הכללות כדי לבחון את התגובות ממבט על.

הפסקת אש בעזה כבר איננה רק סוגיה ביטחונית - היא הפכה למרוץ נגד השעון וחיי החטופים נמצאים על המאזניים.
מתווה טראמפ, שאושר עקרונית אך מותנה בתנאים משני הצדדים, ניצב מול חלון זמן לחוץ: הכרזת פרס נובל לשלום בשישי 10.10.25. לחץ המייצר דינמיקה חדשה ובלתי צפויה ע"י השחקנים - תמריץ אדיר להציג הישג מוחשי, לפחות חילופי שבויים והפוגה טקטית, עוד לפני יום שישי.

התרחישים נעים בין פריצת דרך חלקית (45%) לבין מו״מ מתמשך (28%) או כשל והסלמה (19%), כשמסלול מדינתי רחב נשאר בגדר חלום (8%). השאלה היא לא רק מי ייכנע, אלא מי יספיק לסמן וי בזמן. על פניו, השפעת לוח הזמנים לפרס נובל כנראה תאלץ את השחקנים להציג עובדות חיוביות בשטח (כתנאי סף לקבלתו) במהלך השבוע הקרוב. מצד אחד ומצד שני בגלל החיפזון, לא יקבעו מנגנונים ליישום התהליך ועולה ההסתברות לקריסה והסלמה, אחרי יישום ראשוני חלקי.

לישראל חלון הזדמנויות ייחודי לסדר אזורי חדש, לא רק צבאי אלא כלכלי ואזרחי, שיבטיח יציבות ארוכת טווח. דיל ה-100 הערבי-אסלאמי יכול להפוך את ישראל למעצמה אזורית אמיתית, עם שותפויות שמעבר להסכמי אברהם.

בישראל אוהבים להאמין שהסכמים פוליטיים הם תוצאה של אידיאולוגיה, אבל בפועל הם כמעט תמיד תולדה של מציאות לוחצת. מאחורי המילים הגדולות וההבטחות המצלצלות מסתתרת אמת פשוטה: מי שמבקש לשרוד מוכן לשלם כל מחיר, ומי שמבקש לשנות מגלה שהמחיר גבוה מהצפוי. השאלה האמיתית היא לא מה כתוב על הנייר – אלא איזה סדר יום הוא מייצר, ואת מי הוא באמת משרת.

כמו סבי ז"ל, שראה בעולם משחק שחמט גיאו-פוליטי, כך פוטין מחשב כל צעד בקור רוח - לא כמשוגע, אלא כשחקן רציונלי במערכת כאוטית.

בספטמבר 2025, בעוד המלחמה באוקראינה נמשכת מעל משלוש שנים, ולדימיר פוטין ממשיך להכתיב את המהלך הגיאו-אסטרטגי באירופה.
התנהגות רוסיה ופוטין רציונלית ופוטין אינו משוגע - הוא שחקן רציונלי במערכת לא רציונלית והחלטותיו אינן מקריות, אלא תוצאת חישוב אסטרטגי, גם אם נראות הרסניות מהזווית המערבית. הוא פועל מתוך הבנה עמוקה של מבנה הכוח הפנימי והחיצוני, תוך שימוש בכלים של הסחה, הרתעה, ושליטה נרטיבית.

הדמיות, מראות הסתברות של ~59% לדה-אסקלציה ושל ~36% לקיפאון וביחד הסתברות של ~95% שתשאיר את רוסיה ופוטין עם הישגים גיאו-אסטרטגיים משמעותיים ולמעשה מבשרות ניצחון אסטרטגי רוסי (אפילו בניכוי 10% של קריסה פנימית, עדין 85% הסתברות לניצחון אסטרטגי רוסי).

כקוראים, אל תראו בפוטין משוגע - הבינו את הרציונליות שלו כדי להשפיע על המדיניות והגיבו ב-X.

האם המלחמה בעזה ובדוחא היא קרב על ביטחון - או על הישרדות פוליטית?
מאז 7 באוקטובר ישראל חיה במציאות של אש, דם והבטחות ל'ניצחון מוחלט'. אבל מאחורי הכותרות והנאומים, עולה שאלה שמסעירה את הציבור והעולם: האם בנימין נתניהו באמת מחפש את הדרך לסיים את המלחמה - או שמא כל צעד, כל תקיפה וכל נאום הם חלק ממשחק פוליטי שנועד למשוך זמן עד הבחירות? בואו נצלול אל תוך ציר הזמן, נחשוף את המהלכים הדרמטיים, נביא ציטוטים ונתונים, ונבדוק מה אומרת על זה תורת המשחקים ומדע המדינה. אם חשבתם שהכול ברור – תחשבו שוב.

אין 'ראיית זהב' לכוונה מוצהרת להאריך את המלחמה, אך דפוס ההחלטות והתמריצים הפוליטיים‑קואליציוניים מקטין את הסתברות ההסדר ומגדיל את הסבירות להמשך הלחימה. הדפוס הזה עקבי עם תמריצי שרידות פוליטיים של קואליציה (המחזיקה בוטו) ו'עלויות קהל' גבוהות (התומך בעסקה), ומצביע על הטיה מוסדית‑פוליטית מערכתית המקדמת המשך עימות ו״תמונת ניצחון״, יותר מאשר חתירה להסדר כולל בזמן קצר ודחיית הכרעות שמקרבות את סיום המלחמה - לפחות עד חלון פוליטי נוח יותר.

ובשפה פשוטה: נתניהו מעדיף את שרידותו הפוליטית ובמבט צופה בחירות בשנת 2026 ועל פני האינטרס הציבורי והלאומי.