רקע תיאורטי אקדמי - תיאוריות, מדדים ואלגוריתמים - לגישת פוליטיקה מבוססת נתונים (data-driven politics), המשמשת בניתוח התנהגות שחקנים וזירות ועל בסיס תיאוריות מתחומי הכלכלה ומדע המדינה, תורת "הפוליטיקה הכלכלית", תורת המשחקים, הסתברות וסטטיסטיקה ועוד. משמשים את חוקרי מכון דעות בהדמיות תרחישים בפוליטיקה הישראלית ובגיאופוליטיקה העולמית.

האם נתניהו בדרך לכהונה נוספת? בהסתברות של 62.2% ועל בסיס מגוון סקרים עדכני ומדדי כוח פוליטי - נראה שכן.

במפת המפלגות כיום ובהתעלם מאפשרויות מיזוג והצטרפות רשימות, הכרסום במוסדות הדמוקרטיים, יוזמת הגוש השמרני להוצאת מפלגות ערביי ישראל מחוץ לחוק ותיאוריות הקונספירציה בנוגע לטוהר הבחירות - אפשר לבחון מגמות וסקרים ולשער מה סיכויי נתניהו להרכיב את הממשלה הבאה.

בסקרי עומק המפלחים מתלבטים ומראים נאמנות גבוהה של מצביעי נתניהו לאיש עצמו ולא לדרך או רעיון - נראה כי הליכוד בדרכו ל-30 ויותר מנדטים ויחבר את הציונות הדתית לגוש ימני שימנע אובדן 3-4 מנדטים (שלא נספרים בתחשיבי הגוש). כמו כן, החבלות הפוליטיות מאסון ה-7.10 הולכות ודוהות וההפיכה המשטרית ממשיכה במלוא המרץ. מצד אחד ומצד שני בגוש האזרחי-שמאלי ממשיכים בהתנהלות פוליטית כושלת וחסרת תכלית, שמביאה 2-3 מפלגות להתנדנד על אחוז החסימה (יש עתיד, בל"ד וכחול לבן ולפני איחודים כאלו ואחרים).

אמנם הרכבת קואליציה שמרנית-ימנית לא ניראת מציאותית כרגע והציבור מתנגד לה בכל סקר, אבל בניתוח קר - נראה כי נתניהו הצליח להפוך את המגמה ועם מהלך מדיני או שחרור חטופים מלא ודחיית הבחירות ככל המתאפשר, סיכוייו הולכים ומשתפרים.

עבור הגוש האזרחי-שמאלי, זוהי אזעקת אמת ועבור הגוש השמרני-ימני זה סימן לחרוק שיניים ולהתכנס סביב מנהיג הגוש.

האם אפשר לדמיין זהות אזרחית ערבית בישראל, שהיא גם עמוקה וגם גמישה?
בעידן שבו הערבים אזרחי ישראל מתמודדים עם מתח מתמיד בין הצורך בזהות פלסטינית לבין אזרחותם במדינה יהודית, חוזר אל הבמה ההוגה המצרי אחמד לוטפי אל-סייד ומציע מודל מרתק, רלוונטי מתמיד.

לוטפי, מהאבות המייסדים של הלאומיות האזרחית המצרית, טען כבר בראשית המאה ה-20 כי"הדת היא עניין אישי, ואין לה מקום בהגדרת הלאומיות. האומה היא קהילה של אזרחים החיים יחד, משתתפים באותם מוסדות, חולקים תרבות ולשון", והוסיף כי "המצרים אינם ערבים, אלא אומה בפני עצמה, בעלת תרבות, לשון והיסטוריה ייחודית". מכאן שאפשר גם בישראל ועבור האזרחים הערבים שלה - לקיים הבחנה בין "זהות לאומית", "זהות אזרחית", ו-"זהות תרבותית", המאפשרת מצב בו אזרחות היא הבסיס להשתתפות פוליטית, ולא דת, מוצא או לאום

המאמר מבקש לבחון האם רעיונותיו של לוטפי יכולים להוות בסיס לזהות אזרחית רב-שכבתית עבור ערבים אזרחי ישראל - זהות שאינה מבטלת את הצורך שלהם בזהות לאומית פלסטינית, אלא מציעה לה להשתלב במסגרת אזרחית שוויונית, חופשית ורציונלית.

המאמר הזה מזמין את האזרחים ערביי ישראל לחשוב מחדש על מושג האזרחות, דרך עיניו של הוגה שלא פחד לחלום על מדינה אזרחית, חופשית ורב-שכבתית.
הצטרפו למסע רעיוני שמחבר בין קהיר של 1907 לתל אביב וחיפה של 2025 - ובין תקווה אזרחית למציאות פוליטית.

דיון פנימי זה, הנדרש מהערבים אזרחי ישראל יכול להוביל בתורו לדיון רחב יותר בציבוריות הישראלית על האפשרות ליישם בישראל מודל של אזרחות רב-שכבתית, בהשראת לוטפי, ותוך הכרה בזהות הפלסטינית ולצד זכויות אזרח מלאות.

יום ז'בוטינסקי הוא לא רק תאריך בלוח השנה - זו הזדמנות לעצור, לחשוב ולשאול: האם אנחנו עדיין נאמנים לערכים שעליהם קמה התנועה הלאומית?
זהו מסע בין חזונו של זאב ז'בוטינסקי לבין המציאות הפוליטית של ימינו.

כ״ט בתמוז תשפ״ה, חל השנה ב-25 ביולי (2025), הינו יום ממלכתי ומצוין כיום זאב ז׳בוטינסקי. בזמן זה - בראשות הקבינט יושב ראש הממשלה בנימין נתניהו, המכהן בתפקיד שז'בוטינסקי יכול היה רק לדמיין כי בראש המדינה היהודית ישב מי שאמור להיות ממשיך דרכו האידאולוגי. לצדו, יושב איתמר בן-גביר, שר לביטחון לאומי וממנהיגי מפלגת עוצמה יהודית או בשמה הרשמי "חזית יהודית לאומית", המהווה המשך רעיוני של תנועת “כך” של מאיר כהנא.

כיצד חל השינוי הזה? האם מדיניות הליכוד הפכה מ-“שומר סף” כנגד כהניזם למארח שמזמן אותו פנימה?

בזמן שהדמוקרטיה הישראלית נלחמת על חייה, המרכז הפוליטי בוחר לשתף פעולה עם מהלכים שמערערים את יסודותיה. יאיר לפיד, ראש האופוזיציה, לא רק שותק - הוא מצביע בעד בנושאים כמו הדחת חבר כנסת ערבי או סיפוח שטחי יהודה ושומרון, המכרסמים תחת יסודות המשטר ומוסדותיו הדמוקרטיים. יש עתיד? אולי לא לדמוקרטיה.

לפיד, האיש שדיבר על "שומרי הסף", בחר להיות שותף למהלכים שמערערים את יסודות הדמוקרטיה. המרכז הפוליטי, שאמור להגן על השיטה, הפך למשתף פעולה של האגפים הקיצוניים בחברה ובפוליטיקה הישראלית. אותו יאיר לפיד שטוען שהסיבה להקמת יש עתיד היא, כי "בדיוק בגלל זה צריך מרכז. אחרת רק הקיצונים ינהלו את הדיון "[1].

אולי הגיע הזמן לשאול: האם יש עתיד לדמוקרטיה, כשגם יש עתיד כבר לא שם?

האם נתניהו, האיש שמוביל את הימין הישראלי הוא גם זה שמפרק את יסודותיו שהציג ז'בוטינסקי?
בטור נבחנת דמותו של בנימין נתניהו מול עקרונותיו של זאב ז'בוטינסקי, מייסד הימין הציוני, תוך בחינה של פערים אידיאולוגיים עמוקים: שיח ציבורי, שלטון החוק, יחס למיעוטים וחזון חברתי.
משבר ערכי: נתניהו ומורשת ז'בוטינסקי - המשך הדרך או סטייה מסוכנת?

אילו רק היה נתניהו דבק בערכי היסוד שטבע ז'בוטינסקי היה יכול להיזכר כדמות מופת לצד מנחם בגין ודוד בן-גוריון. במקום זאת, ייתכן שההיסטוריה תזכור אותו לא כממשיך הדרך, אלא כמי שחיבל בה.

האם סעודיה של בן סלמאן היא מהפכה אמיתית או מסכה לשלטון אבסולוטי? ד"ר שאול ינאי חושף את הסתירות שמטלטלות את הממלכה!

ד"ר ינאי, היסטוריון ומומחה למזרח התיכון, בוחן את השינויים הדרמטיים שמוביל הנסיך מוחמד בן סלמאן בסעודיה במסגרת תוכנית "חזון 2030". באמצעות ניתוח מעמיק של הרפורמות החברתיות והכלכליות לצד המשך הדיכוי הפוליטי, ינאי חושף את הסתירות המרכזיות במדיניותו של בן סלמאן ומציע פרספקטיבה ביקורתית על השלכותיהן על הממלכה, האזור ויחסיה עם ישראל.

ממשלת נתניהו כממשלת מיעוט, כנראה תשרוד את המשבר - אך האם תשלם עליו מחיר פוליטי? לא בטוח כלל!

ממשלת מיעוט? אולי. אבל זו ממשלה עם זמן ועם מטרה, כי החרדים עזבו - אבל לא סגרו את הדלת. המשבר הנוכחי הוא לא הסוף – הוא רק תחילתו של מו"מ חדש שכן בפוליטיקה הישראלית, גם ממשלת מיעוט יכולה לשרוד – אם כולם מפחדים מבחירות.

ממשלת נתניהו הפכה ממשלת מיעוט ובעקבות פרישת ש"ס ויהדות התורה, ולכאורה בסכנת פיזור הכנסת והליכה לבחירת. אולם ככל הנראה תשרוד לפחות עד תחילת מושב החורף וכנראה גם לתוכו. כך שלנתניהו חודשים ארוכים להגיע לפתרון שישיב את המפלגות החרדיות לקואליציה. מצד אחד ומצד שני להן עצמן אין כל עניין לפזר את הכנסת וכדי לאפשר פתרון שיחזיר אותן לממשלה ולעטיני השלטון.

בטור חירום זה נציג תחזית: ממשלת נתניהו תשרוד עמוק אל תוך מושב החורף וכנראה אף תעשה את ימיה וסמוך למועד הבחירות בשנת 2026.

האם ציוץ בטוויטר יכול להיחשב עילה להדחה של חבר כנסת, ואם כן – מה יישאר מהשיח הפוליטי?
הצעת ההדחה של ח"כ איימן עודה בעקבות דבריו, מציפה שאלה עקרונית: היכן עובר הגבול בין ביקורת לגיטימית לממשלה המייצגת את השלטון ובין חתרנות כנגד המשאר עצמו (דמוקרטיה) וריבונות המדינה? והאם על בסיס התבטאות המבקרת את השלטון, לגיטמי לשלול מאזרח את הזכויות הבסיסיות ביותר לבחור ולהיבחר.

אבל מעבר לשאלה המשפטית, יש כאן גם טעות פוליטית חמורה: כאשר חלקים מהאופוזיציה משתפים פעולה עם מהלך ההדחה – הם לא רק פוגעים בלגיטימציה של ביקורת פוליטית, אלא גם מחלישים את עצמם.