המזרח התיכון על סף שינוי, ד"ר שאול ינאי בראיון שיגרום לכם לראות את האזור אחרת.

בעידן בו כל כותרת חדשותית עלולה להפוך את המציאות על פיה, מעט מומחים מסוגלים באמת לפענח את הכוחות שמעצבים את המזרח התיכון. ד"ר ינאי - היסטוריון, פובליציסט וחוקר במכון דעות ובפורום לחשיבה אזורית ומחבר הספר על "טרנספורמציית מדינות המפרץ השבטיות"[1] - הוא אחד הקולות הברורים והעמוקים ביותר בשיח האזורי. עם שילוב של עומק אקדמי ויכולת לספר את הסיפור הגדול מאחורי האירועים, ינאי מספק מבט חכם, מאוזן ולעיתים מפתיע על ההתרחשויות שמעצבות מחדש את המרחב.

ראיון שנועד לא רק להעניק ידע - אלא לפתוח את הראש להזדמנויות, תפיסות וחשיבה אסטרטגית אחרת.

רוצה להגיב? אפשר פה, ברשת X

מה מייחד כיום את המזרח התיכון ביחס לעשורים קודמים?

אנחנו בעיצומו של מעבר מאסיבי: לאחר שנים שבהן ארגונים תת־מדינתיים כמו חמאס וחיזבאללה תפסו נפח על חשבון מדינות הלאום, אנו רואים חזרה של משטרים ריבוניים למרכז הבמה - הן בהיבט הנורמטיבי (לגיטימציה) והן ביישום משילות. בניתוחיי במכון דעות הדגשתי כי לאחר 7/10, דימוי “הכוח החלופי” של אותם ארגונים נשחק, בעוד מדינות כמו מצרים, ירדן וסעודיה נדרשות - ולעיתים גם מצליחות - להכתיב קווי סדר אזורי, ביטחוניים וכלכליים.

במקביל, גם התווך הבינלאומי משתנה: הכוח האמריקאי נותר משמעותי, אך מצטרפת גאומטריית אינטרסים רב־קוטבית שבה סין ורוסיה מעצבות־מחדש צירי השפעה, והאזור מגיב בהתאם - באמצעות קואליציות אד־הוק סביב עניין משותף (סחר, אנרגיה, ביטחון ימי) ולא סביב אידאולוגיה. זהו טרנד שאני מזהה הן בפרסומי מכון דעות והן בשורה של מאמרים אזוריים על “מזרח תיכון חדש” המתגבש סביב אינטרסים מדינתיים.

בסדרת מאמרים שלך אתה מתאר את התמורות בסעודיה תחת מוחמד בן סלמאן. מהו המתח המרכזי?

סעודיה של בן סלמאן מתקדמת בשני נתיבים מקבילים: רפורמות כלכליות ותרבותיות נרחבות (ויז'ן 2030, פתיחת שווקים, השקעות הון־סיכון, תיירות) לצד קונסולידציה של סמכויות פוליטיות ושלטון ריכוזי. את הפרדוקס הזה תיארתי כ"מהפכה או מסכה": החברה נעה קדימה, אך מוסדות השלטון שומרים על ליבה היררכית, מה שמייצר מתח מובנה בין מודרניזציה לשליטה.

המתח הזה נוכח גם בסוגיות רגישות של דת ומשפט: מדדי ענישה, רגולציה על ביטויי מחאה ואופוזיציה, והפרקטיקות שלטענת מבקרים משמרות "יציבות קשיחה". לצד זאת, למדיניות הצנע הזמנית בעת משברי אנרגיה ולפרויקטים כמו NEOM יש השפעה אזורית - הן במיצוב סעודיה כמשקיעת־על, והן כמוקד משיכה למשאבי הון ואנוש. שילוב הגזרים והמקלים, לטוב ולרע, הוא לב ההבנה של סעודיה הנוכחית.

כיצד אתה רואה את מגמת הנורמליזציה בין ישראל למדינות ערב על רקע סעודיה-איראן?

טרם 7/10 נרמז על עסקה אזורית רחבה: מסגרת לנורמליזציה ישראל–סעודיה בתמורה למטרייה ביטחונית אמריקאית, שיתופי טכנולוגיה (כולל גרעין אזרחי), ושדרוג כלכלי־אזורי. המלחמה בלמה את ההתקדמות, אך לא ביטלה את התמריצים: ריאד זקוקה לשיתופי פעולה שיגבירו יציבות ויאזנו את הציר האיראני, בעוד לישראל אינטרס אסטרטגי בהשתלבות בסדר אזורי כלכלי־טכנולוגי.

המשוואה תלויה בשלושה ממדים: ההתקדמות בזירה הפלסטינית, האיתותים מטהרן (כולל בזירות תימן, עיראק, סוריה ולבנון), והיכולת של וושינגטון לתחזק "חבילת ביטחון" משכנעת. בשיחות פומביות ובהופעות מדיה הראיתי כיצד גם כאשר הקצב משתנה, הכיוון האסטרטגי - נורמליזציה כעוגן יציבות ושימור מעמד מדינות הלאום - ממשיך לרחף מעל הזירה.

כיצד המתחים הדתיים והאתניים משפיעים על הזירה האזורית כיום?

הם המנוע הסמוי שמסביר מדוע רפורמות מסוימות ממריאות ואחרות נתקעות. דוגמה אחת היא פרקטיקות ענישה בסעודיה: חלק ניכר מן ההוצאות להורג מיוחס לעבירות דתיות כגון כפירה או כישוף - נתון המצביע על עומק השמרנות המוסדית והחברתית ועל תקרת הזכוכית של ליברליזציה חוקית־חברתית.

בד בבד, יש אינטראקציה בין מתחים דתיים למבנים שבטיים ואתניים - בעיקר במדינות המפרץ - שמעצבת את "החוזה החברתי": חלוקת משאבים, מעמד עובדים זרים, והיחסים בין אליטות מסורתיות ליזמות חדשה. כשמבינים את שכבות הזהות הללו, קל יותר להסביר דינמיקות מחאה, תיקון מדיניות או שיתופי פעולה אזוריים שנראים לכאורה פרגמטיים אך נשענים על קונצנזוס תרבותי עדין.

מהם השינויים הבולטים ביחסי ישראל-העולם הערבי?

מסר חוזר שמופיע בשנים האחרונות הוא "יש גבול לסבלנות" ביחס לקיפאון מדיני. גם כאשר האלתורים הביטחוניים מייצרים שקט זמני, העולם הערבי - ובעיקר מדינות הליבה הסוניות - מצפה למסלול מדיני מוסדר. כבר ב־2023 עמדתי על כך שהיעדר אופק פוליטי שוחק הון מדיני, וראינו מאז כיצד נרטיב זה מתעצם.

מנגד, יש רצון כן לשיתופי פעולה כלכליים־טכנולוגיים עם ישראל, בעיקר באנרגיה, חדשנות וביטחון ימי; אלא שהם מותנים באמינות מדינית. לכן, האסטרטגיה הנכונה לישראל היא חיבור בין פרויקטים אזוריים קונקרטיים לבין צעדים מדיניים מדודים - שילוב שמאפשר למדינות ערב להצדיק מהלך כלפי פנים.

כיצד השתנו ארגוני הג'יהאד, הגרילה והטרור בשנים האחרונות?

מבנים היררכיים רחבים - פלוגות, גדודים וחטיבות - עברו שחיקה ופירוק, בין היתר בשל לחץ צבאי מתמשך, פגיעה בשדרת הפיקוד וקשיים לוגיסטיים. בעזה, למשל, תיעדתי כיצד חוסלו אלפי לוחמים וכיצד נפגע רצף הפיקוד, מה שהקשה על הארגון לשחזר שליטה טריטוריאלית דמוית "צבא קטן".

עם זאת, אין להקל ראש ביכולת הסתגלות "רזיליאנטית": מעבר לתאי שטח קטנים, שחזור שיטות גרילה אורבניות, והישענות על לוחמת מידע. זה מחייב שינוי תפיסתי מצד מדינות הלאום - מדוקטרינות של "שבירת מסגרות" לדוקטרינות של “מניעת התגבשות־מחדש”, המשלבות כלים כלכליים, אזרחיים ומדיניים לצד צבאיים.

כמי שמרצה באוניברסיטאות חיפה ות"א, איך משתלב המחקר האקדמי בכתיבה הציבורית שלך?

הכיתות הן מעבדת חשיבה: קורסים על תנועות ג'יהאד אסלאמי, המהפכה האיראנית, כלכלה בעידן הנפט והיווצרות המונרכיות השבטיות - כולם מזינים את מסגרת הניתוח שאני מציג לציבור. הדגש הוא על היסטוריזציה של אירועי ההווה: להראות שהמחלוקות של היום נטועות בענפים היסטוריים ארוכים.

במרחב הציבורי, אני מתרגם את המורכבות לשפה אסטרטגית־ישומית: מה המשמעות למדיניות ישראלית? איך בונים קואליציות אזוריות? ומהן מגבלות הכוח של שחקן בודד? החיבור הזה - אקדמיה ↔ מדיניות - מאפשר לקבוע סדר עדיפויות שנשען על ידע, לא רק על אינטואיציה פוליטית.

כתבת על בריתות אזוריות חדשות. עד כמה זה ריאלי?

ריאלי! ובעצם כבר כאן.

המערכת הבינלאומית נעה למודולריות: קואליציות אד־הוק סביב פרויקטים נקודתיים (נתיבי סחר, שרשראות אספקה, ביטחון ימי) שמאפשרות למדינות לשתף פעולה בלי להסתבך בבריתות פורמליות קשיחות. זוהי עדשה שמופיעה בניתוחים עדכניים של מכון דעות על מולטיפולריות כמציאות ולא כתחזית.

למזרח התיכון זה מתאים במיוחד: "שונות גבוהה" בין שחקנים מייצרת שיתופי פעולה אינטרסנטיים - סעודיה-מצרים-ירדן על מסדרונות לוגיסטיים, ישראל–אמירויות על חדשנות, ויוונים-סעודים-מצרים על אנרגיה. לא נדרש קונסנזוס אידאולוגי; נדרשת יכולת ניהול סיכונים, מדידה תועלתית וגיבוי בינלאומי נקודתי.

מהן ההשלכות של השינויים במדינות המפרץ על האזור כולו?

היסטורית, המעבר משבטיות רופפת למונרכיות ממוסדות יצר "חוזה חברתי" חדש: המשטרים מרכזים רנטת נפט, מקימים מוסדות, מחלקים רווחה ומבססים לגיטימציה. תהליכים אלה - שתיארתי במחקרי על כווית, בחריין ודובאי - קבעו תקדים ערבי ייחודי של מודרניזציה שמרנית.

כיום, כל שינוי במדינות הללו - מרפורמות שוק ועד ליברליזציה מבוקרת - מקרין על זרימת הון, על מיזמי תשתית אזוריים ועל מאזן הכוחות. כאשר ריאד או אבו־דאבי מגדירות עדיפויות (אנרגיה ירוקה, AI, ביטחון ימי), כל האזור מתיישר סביבן - הזדמנות וגם תלות.

לאן הולך המזרח התיכון בעשור הקרוב?

בין סכנה להזדמנות. מצד אחד מודרניזציה מואצת, משילות מתחדשת ובריתות מודולריות; מצד שני יריבויות עומק, מוקדי חיכוך ושבריריות משטרית. הכרעה תבוא מיכולת המדינות לייצר יציבות פוליטית־כלכלית ולחבר בין אינטרסים פנימיים לתמריצים אזוריים.

לישראל יש חלון הזדמנויות: השתלבות בפרויקטים אזוריים מותנים באמינות מדינית, ניצול יתרונות טכנולוגיים, ועיצוב מדיניות רב־מסלולית מול הזירה הפלסטינית והזירה האיראנית. מי שתבין את ה"כלכלה הפוליטית" של האזור תוכל להוביל, לא רק להגיב.