הנתיב השלישי חשוב פחות בגלל הנפט שיוביל ויותר בגלל הכוח שיעביר.

המאמר מציע, "נתיב שלישי" שאינו פרויקט אנרגיה אלא פרויקט כוח. ישראל יכולה להציע לסעודיה דבר שאין לה כיום: נתיב יצוא בהיקף של מיליוני חביות נפט ביום אל הים התיכון. המטרה איננה רק להעביר נפט וגז, אלא להפחית את יכולתה של איראן לאיים על הכלכלה הסעודית באמצעות צווארי בקבוק ימיים. תרומת הנתיב-השלישי, היא שינוי מבנה התלות האסטרטגית של ערב הסעודית והקטנת יכולת הסחיטה הנגזרת משליטה בצווארי בקבוק ימיים. אם אכן ימומש, הוא עשוי להיות אחד מפרויקטי התשתית המשפיעים ביותר במזרח התיכון בעשור הקרוב.

הנתיב השלישי, משתלב במגמה רחבה יותר של מדיניות Vision 2030 ושאיפת ‎מוחמד בן סלמאן להפוך את ערב הסעודית ממעצמת נפט למעצמת לוגיסטיקה, אנרגיה ותשתיות אזורית.

הנתיב השלישי: הצינור שיכול לשנות את ביטחון האנרגיה הסעודי

סעודיה כבר שלפה כמעט את כל השפנים מהכובע: הורמוז, ינבוע וצינור מזרח-מערב. המשבר הבא עלול להגיע כשלא יישאר פתרון נוסף. מסדרון יבשתי לים התיכון הוא לא עוד צינור - הוא שכבת ההגנה הבאה של בית המלוכה הסעודי.

ישראל יכולה להציע לסעודיה בתוך כחמש שנים דבר שאין לה כיום: נתיב יצוא בהיקף של מיליוני חביות נפט ביום אל הים התיכון, שאינו תלוי במצר הורמוז, בבאב אל-מנדב, בשיט בים האדום או בתעלת סואץ. עלות מסדרון כזה - מסעודיה, דרך ירדן והנגב, אל אשקלון - מוערכת בשלב ראשוני בכ-15-20 מיליארד דולר לקיבולת של כ-3 מיליון חביות ביום, או עד כ-25 מיליארד דולר אם מתכננים מראש קיבולת של 4 מיליון חביות ביום ויתירות גבוהה.

זהו סכום עצום במונחי תשתית, אך קטן ביחס לכלכלה שעליה הוא נועד להגן. ארמקו רשמה ב-2025 רווח נקי מתואם של 104.7 מיליארד דולר, וברבעון הראשון של 2026 בלבד עוד 33.6 מיליארד דולר. כלומר, אפילו השקעה של 20 מיליארד דולר היא פחות מחמישית מרווחיה של ארמקו בשנה אחת^[1].

אין פירוש הדבר שהצינור יחזיר את ההשקעה בתוך חודשים. השאלה היא אחרת: כמה כדאי לסעודיה לשלם כדי להגן על יכולתה למכור נפט בשווי מאות מיליוני דולרים ביום גם כאשר נתיבי היצוא הקיימים נפגעים?

הבעיה כבר אינה תאורטית

לסעודיה יש כיום שני כיווני יצוא מרכזיים. הראשון הוא דרך המפרץ ומצר הורמוז. השני עוקף את הורמוז באמצעות צינור מזרח-מערב, שאורכו כ-1,200 ק"מ ומוביל נפט משדות המזרח לינבוע שבים האדום. ברבעון הראשון של 2026 העלתה ארמקו את קיבולת הצינור למקסימום של כ-7 מיליון חביות ביום^[1].

כאשר הורמוז הפך כמעט בלתי שמיש, ינבוע הוכיחה את חשיבותה. במרץ הגיע יצוא הנפט ממנה לכמעט 4 מיליון חביות ביום. אלא שבספטמבר נחשפה גם חולשת הפתרון הזה: רחפנים ששוגרו, לפי סעודיה, מעיראק פגעו בצינור מזרח-מערב, שהוביל באותה עת כ-4-5 מיליון חביות ביום, והוא הושבת זמנית^[2].

במילים אחרות, גם פתרון העקיפה של הורמוז הפך בעצמו לנקודת כשל.

כמה כסף נמצא בסיכון?

לפי סוכנות האנרגיה הבינלאומית, אספקת הנפט הסעודית לשוק ירדה באוגוסט 2026 לכ-6 מיליון חביות ביום - כ-2.3 מיליון פחות מהחודש הקודם. טעינות הנפט ליצוא ירדו בכ-1.1 מיליון חביות ביום, לכ-3.5 מיליון^[3].

במחיר ברנט של כ-104.6 דולר לחבית, ירידה של 1.1 מיליון חביות ביום מייצגת מכירות בהיקף של כ-115 מיליון דולר ביום, כ-3.45 מיליארד בחודש וכ-42 מיליארד בשנה אם המצב נמשך.

אם מסתכלים על הירידה הרחבה יותר באספקה - 2.3 מיליון חביות ביום - מדובר בנפט בשווי של כ-241 מיליון דולר ביום.

ובתרחיש חמור יותר, שבו מושבת עורק שמעביר 4-5 מיליון חביות ביום, נמצאת בסיכון זרימת נפט בשווי של כ-418-523 מיליון דולר ביום.

אין זה הפסד חשבונאי מלא. חלק מהנפט יכול להימכר מאוחר יותר, ועליית מחירים עשויה לפצות על חלק מהירידה בכמות. אבל אלה סדרי הגודל של הנפט שאינו מגיע לשוק בזמן שבו סעודיה רוצה למכור אותו.

הפתרון: מסעודיה לאשקלון

החלופה היא מסדרון יבשתי:

סעודיה ← ירדן ← הנגב ← אשקלון ← הים התיכון

קיבולת היעד צריכה להיות לפחות 3 מיליון חביות ביום, עם אפשרות הרחבה ל-4 מיליון.

באשקלון כבר קיימת תשתית משמעותית. קצא"א מפעילה צינור נפט בקוטר 42 אינץ' ובאורך 254 ק"מ מאילת לאשקלון, בעל קיבולת צפונה של כ-60 מיליון טון בשנה - סדר גודל של כ-1.2 מיליון חביות ביום^[4].

לכן אין צורך להתחיל מאפס. אפשר להשתמש באשקלון, במערכי האחסון ובחלק מהתשתיות הקיימות, אך לבנות צינור ראשי חדש מסעודיה דרך ירדן. הצינור הקיים אילת-אשקלון יהפוך אז לנתיב גיבוי נוסף ולא לצוואר הבקבוק.

עלות מול תועלת

האומדן הראשוני לפרויקט בקיבולת של כ-3 מיליון חביות ביום הוא 15-20 מיליארד דולר. מערכת שתוכננה מראש ל-4 מיליון חביות ביום, עם אחסון רב יותר ויתירות גבוהה, עשויה להגיע ל-20-25 מיליארד דולר.

החביות הראשונות יכולות לזרום כארבע עד חמש שנים לאחר החלטת השקעה סופית, והגעה לקיבולת מלאה צפויה לדרוש כחמש עד שש שנים.

מול ההשקעה הזו צריך להציב את היקף החשיפה: מסדרון של 3 מיליון חביות ביום מסוגל להעביר, במחיר של 100 דולר לחבית, נפט בשווי של כ-300 מיליון דולר ביום ויותר מ-100 מיליארד דולר בשנה.

זה אינו החזר השקעה של 300 מיליון דולר ביום - ערך הנפט שייך לבעליו, לא לצינור. אבל זה ממחיש את היחס בין עלות הביטוח לבין ערך הנכס שעליו הוא מגן.

השבתה של מיליון חביות ביום כבר מייצגת יותר מ-100 מיליון דולר של מכירות נדחות בכל יום. בתרחיש של 4-5 מיליון חביות שאינן יכולות לצאת, החשיפה היומית מתקרבת לחצי מיליארד דולר.

החלופה המתחרה: למה לא פשוט להרחיב את ינבוע?

זו כנראה ההתנגדות החזקה ביותר לרעיון.

סעודיה יכולה פשוט להרחיב את צינור מזרח-מערב, להגדיל את מאגרי האחסון בינבוע, לבנות מתקני טעינה נוספים ולהמשיך לייצא דרך הים האדום ותעלת סואץ.

והיא אכן צריכה להמשיך להשקיע בנתיב הזה.

אבל הגדלת הקיבולת אינה יוצרת יתירות אמיתית.

כל חבית נוספת שמגיעה לינבוע עדיין תלויה באותו צינור מזרח-מערב, באותו נמל, באותו ים אדום ובאותה תעלת סואץ.

הרחבת ינבוע פותרת בעיית קיבולת.

המסדרון דרך ירדן וישראל פותר בעיית תלות.

זה ההבדל המהותי.

העולם כבר מכיר את העיקרון

הרעיון של בניית מסלול יבשתי סביב נקודת חנק אינו חדש.

איחוד האמירויות בנתה את צינור חבשאן-פוג'יירה כדי לעקוף את הורמוז. הצינור, בקוטר 48 אינץ' ובאורך כ-370 ק"מ, מסוגל להעביר כ-1.5 מיליון חביות ביום ועלותו הייתה כ-3.3 מיליארד דולר במחירי הפרויקט שלפני יותר מעשור^[5].

סעודיה עצמה בנתה את צינור מזרח-מערב בדיוק מאותה תפיסה.

ותקרית "אוור גיוון" ב-2021 הוכיחה שגם תעלת סואץ, הנחשבת תשתית יציבה, יכולה להיחסם במשך ימים בגלל אונייה אחת.

המסדרון לאשקלון אינו רעיון חריג. הוא יישום נוסף של עיקרון שסעודיה ואיחוד האמירויות כבר אימצו: כאשר נתיב ימי הופך לנקודת חנק, בונים לו מעקף.

ולמה לא סוריה, לבנון או טורקיה?

על המפה קיימות חלופות אחרות. אפשר להעביר צינור מירדן לסוריה ומשם לים התיכון, להמשיך ללבנון או אפילו לטורקיה.

אבל מטרת הפרויקט אינה למצוא את הקו הקצר ביותר. המטרה היא להפחית סיכון.

מסלול דרך סוריה מכניס למשוואה את יציבות השלטון, השליטה הטריטוריאלית, המיליציות והכוחות הזרים. לבנון מוסיפה מערכת שלטונית חלשה יותר והיסטוריה של מוקדי כוח חמושים שאינם כפופים במלואם למדינה. מעבר לטורקיה מוסיף עוד מדינה, עוד גבול ועוד נקודת וטו.

כל מדינה נוספת היא עוד ממשלה, עוד מערכת רגולטורית ועוד אפשרות לשינוי מדיניות לאורך עשרות שנות פעילות הצינור.

המסלול דרך ירדן וישראל אינו בהכרח הקצר ביותר.

יתרונו בכך שהוא מצמצם את מספר נקודות הכשל.

הצינור קל יותר מההסכם

האתגר הגדול ביותר בפרויקט כזה עלול להיות לא הנחת הצינור אלא המשילות סביבו.

סעודיה, ירדן וישראל יצטרכו להסכים על בעלות, תעריפי מעבר, ביטחון, אחריות במקרה של תקיפה, הקצאת קיבולת בזמן משבר, רגולציה סביבתית וזכויות מעבר לעשרות שנים.

בכל מדינה קיימים גם שחקנים שיכולים לעכב או לשנות את ההסכם: ממשלות מתחלפות, רגולטורים, מערכות ביטחון, חברות תשתית ואינטרסים מסחריים קיימים.

לכן נכון להקים מראש חברה בין-מדינתית ייעודית ורשות תפעול משותפת שתנהל את המסדרון, תקבע מנגנון בוררות, תתאם אבטחה ותבטיח את המשך הזרימה גם בתקופות של משבר מדיני.

אחרת, צינור שנועד להפחית נקודות כשל עלול להפוך בעצמו לבן ערובה של יותר מדי שחקני וטו.

שלושה נתיבים במקום שניים

המטרה אינה להחליף את ינבוע.

המערכת הנכונה היא:

המפרץ ← הורמוז

מזרח סעודיה ← ינבוע ← סואץ

סעודיה ← ירדן ← ישראל ← אשקלון

שלושה נתיבים.

שלוש גיאוגרפיות.

שלוש דרכי יציאה שאינן נשענות על אותה נקודת חנק.

זו מהותה של יתירות אסטרטגית.

ומה ישראל מקבלת?

ישראל מקבלת הכנסות מהולכה, אחסון, טעינת מכליות ושירותי תשתית. אשקלון יכולה להפוך למסוף נפט אזורי משמעותי, וקצא"א מקבלת תפקיד אסטרטגי חדש.

אבל הערך האמיתי גדול יותר.

מסדרון של 3 מיליון חביות ביום יכול להעביר יותר ממיליארד חביות בשנה. במחיר של 100 דולר לחבית מדובר בסחורה בשווי של יותר מ-100 מיליארד דולר בשנה העוברת בתשתית המחברת את סעודיה, ירדן וישראל.

זו תלות הדדית כלכלית עמוקה יותר מעסקת סחר רגילה.

הערך של התשתית אינו נמדד ביום שבו הכול עובד.

הוא נמדד ביום שבו משהו אחר מפסיק לעבוד.

מנכס סעודי לנכס אזורי

המסדרון צריך להתחיל כסעודי-ירדני-ישראלי, אך אסור לישראל להשאיר את המגרש לסעודיה בלבד. עליה להתעקש על שילוב ידידיה הפומביים במפרץ, ובראשם איחוד האמירויות, כמשקיעים וכשותפים אסטרטגיים. ואם בעתיד הרשות הפלסטינית תוכיח יציבות שלטונית ושינוי דרך אמיתי, נכון יהיה לפתוח גם בפניה אפשרות להשתלב בהכנסות ובתשתיות הנלוות.

ישראל צריכה להפוך את הצינור מפוליסת ביטוח סעודית בלבד לנכס אזורי - כזה שגם ידידיה במפרץ, ובהמשך אולי גם הפלסטינים, ירצו לשמור עליו עובד.

מקורות ומראי מקום

[1] ARAMCO, https://www.aramco.com/en/news-media/news/2026/aramco-announces-first-quarter-2026-results

[2] REUTERS, Gulf oil threatened anew as Houthis reach key island and pipeline is shut down | Reuters

[3] REUTERS, Saudi oil supply hits more than three-decade low after Houthi attacks, IEA says | Reuters

[4] Pipelines | EAPC

[5] Gulf News, Habshan pipeline to be inaugurated on Sunday