זה הרגע להפסיק להתעלם מהדור הצעיר - קחו אחריות, הגדירו סדר יום חדש, והובילו תקווה במקום אדישות.

הדור הצעיר אינו אדיש - הוא מוטרד, מותש ומתמודד עם אי־ודאות כלכלית עמוקה. אך במקום להציע לו אופק, סדר היום הפוליטי ממשיך להתעלם ממנו. זוהי קריאת השכמה עבורכם, נבחרי הציבור: שימו את עתיד הצעירים במרכז. צרו מדיניות שמתמודדת עם יוקר המחיה, ביטחון תעסוקתי ונגישות לדיור. אם לא תתנו מענה לחששותיהם, הפאסיביות תנצח - אך אם תציעו תקווה, תתעוררו לעשייה. זהו הרגע להפוך למנהיגים של שינוי.

זאת לא גזירת גורל - זו קריאה להתעורר. להחזיר את הקול של הדור הצעיר לרחובות!

בספר "מי מת", טוען המחבר, סטפן לוין, שדווקא מי שגוסס זמן ארוך, יש לו יתרון על פני מי שמת מוות פתאומי. זאת מפני שהוא יכול להתכונן להיפרדות מהחומריות של חייו ולהיכנס לעולם הבא מוכן ומזומן לחוות את האור האלוהי.

מסתבר שיש לנו בכבישים לא רק רחובות ללא מוצא, אלא גם מוחות ללא מוצא שסידרו את שלטי ההכוונה שם!

מדוע אנחנו סובלים?

בסופו של דבר כל אדם חי, כדי שיוכל לספר את סיפור חייו. זאת מפני שכל אדם חי, קודם כל, למען הזולת ולא למען עצמו. כל אדם הוא שליח שנועד לממש משהו בחייהם של אחרים. נכון, כל אדם ייחודי ומיוחד בפני עצמו, אבל הסיפור פה הוא לא האגו שלו, שהוא מדומה ומזויף, אלא המהות הפנימית שלו. הנשמה שלו, שהיא חלק מנשמה של היקום עצמו, טיפה באוקיינוס, עדיין מיוחדת במינה. טיפה שיכולה להעיד רק על האוקיינוס עצמו ולא על משהו אחר, נפרד.

ארווין קליין מחבר פיליטונים והומורסקות סדרתי, וממציא בדיחות קטלני (שונא רצח את האנשים שלא צוחקים מהן) הומוריסטיקן בלתי נלאה שכל עת שאוחז בעט לצחוק לא יכול להתאפק.

האם ייתכן מסע בזמן, האם אפשר לחזור לימי הנעורים, ולחוות שוב אותן רגשות ראשוניות, אותן התרגשויות שעיצבו אותנו, אותו מסתורין, אותו קסם מופלא, שעליו כתבו כל גדולי המשוררים: "הם לא ישובו עוד!"

באחד הימים החמים של הקיץ, אני נכנס לאחת מהחנויות הממוזגות של המוצרים המיובאים מסין. יש שם מוצרים במחירים מגוחכים, ואני ממש ונהנה משפע האטרקציות במקום. עיני מתרוצצות, כמו ילד מתלהב, מצעצוע לצעצוע, כל אחד מלהיב יותר מהאחר. היו שם צעצועים מאוד מעניינים ומתוחכמים.

דומני שהיום, נוכח המתקפה על מערכת המשפט, הפיליטון הסטירי הזה שכתבתי, אקטואלי

הספר אלטרנטיבה ה-3, דן בסינרגיה. כלומר בפשרה שבה שני הצדדים יוצאים מורווחים. זאת בניגוד למשא ומתן שבו כל צד מושך לכיוון שלו ובסוף מגיעים לפשרה, שבה שני הצדדים מוותרים ויוצאים מופסדים.