החיפזון הנ"ל בא לידי ביטוי באופן בו מבקשים לדלג על "החתימה" ומחפשים את "הגמר". דורשים סיפוק-מיידי, עכשווי ללא תנאי ואחרת לא תהיה "חתימה" ובטח שלא תהיה "טובה". שהרי כל עניין חשבון הנפש, הבחינה העצמית, הלקאה אפשרית על חטא או בקשת סליחה אמיתית ומהותית מהלב אינה באמת מה שאנו מחפשים לעצמנו ובהמשך לכך לחברה שלנו.
אבל לא סתם "עשרת ימי תשובה" מכונים גם "ימים נוראים" - על שם התענית והעינוי הנורא שצריך אדם לעבור בעת שהוא מתבונן פנימה ועושה עם עצמו ועם החברה שלו חשבון נפש כן, אמיתי וצודק. אבל לא רק במובן "נורא" אלא ובעיקר במובן "כבוד" וכפי שנאמר "כי ה' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ" (תהילים מ"ז), הדורש מאיתנו לכבד את תהליך הסליחה ולקיים בחינה מעמיקה של החטא ולא בכדי לצאת ידי חובה.
כל זאת על אף ולמרות שעשרת הדיברות שהן היסוד הקיומי ליהדות והפילוסופי של כל חברה מתוקנת בחברת העמים שאנו מבקשים להיות חברים בה, עוסקת בעיקר במה שבין אדם לחברו ומטעם זה אין לנו אלא לכבד במורא גדול את "עשרת ימי התשובה".
אבל לצערנו, הפכנו חברה בה הכל נשפט על פי חזות, על מראה חיצוני, ללא ביקורת ובקרה, מתבוננים בקנקנן ולא במה שיש בו - אז אם "גמרו" וגם "חתמו" עוד לפני שעבר אף יום אחד מאותם "עשרת ימי תשובה" מה טוב וחבל על הזמן.
בעבר לא סתם כבר ביקשתי "סליחה מהעתיד" ואף לקיים "תפילת מעריב" על מה שנהיה מאיתנו, כי כעת העתיד כבר כאן - שיטחי ורדוד, נעדר מורא וכבוד, דורש סיפוק מיידי בלי יכולת ואף רצון לגרד ולו שכבת מציאות רבודה אחת ולהתבונן במהות ובעומק הנסתרים תחתיו. חברה בה האחריות האישית על מה שנהיה מאיתנו הפכה הצהרה ריקה מתוכן ובאה לידי ביטוי משנה תוקף היום אף יותר מיום כיפור 2015 בו לא סלחתי לזורעים שנאה ופחד.
אסיים באיחולי "חתימה טוב" ומי ייתן שננצל כולנו את הזמן עד מוצאי יום כיפור לחשבון נפש אישי וחברתי שבסופו נוכל לברך בכנות מלאה "גמר חתימה טובה".
