זה הרגע להפסיק להתעלם מהדור הצעיר - קחו אחריות, הגדירו סדר יום חדש, והובילו תקווה במקום אדישות.

הדור הצעיר אינו אדיש - הוא מוטרד, מותש ומתמודד עם אי־ודאות כלכלית עמוקה. אך במקום להציע לו אופק, סדר היום הפוליטי ממשיך להתעלם ממנו. זוהי קריאת השכמה עבורכם, נבחרי הציבור: שימו את עתיד הצעירים במרכז. צרו מדיניות שמתמודדת עם יוקר המחיה, ביטחון תעסוקתי ונגישות לדיור. אם לא תתנו מענה לחששותיהם, הפאסיביות תנצח - אך אם תציעו תקווה, תתעוררו לעשייה. זהו הרגע להפוך למנהיגים של שינוי.

זאת לא גזירת גורל - זו קריאה להתעורר. להחזיר את הקול של הדור הצעיר לרחובות!

אני ממשיך במסע הפרטי שלי להבין את הפאסיביות של ישראלים רבים שאיפשרה לנתניהו-סמוטריץ-בנגביר-דרעי להביא אותנו למצב הנוראי שבו אנחנו נתונים.

קודם ניסיתי להבין את מקורות הפאסיביות של הכלל וכעת אני מבקש להתייחס לפאסיביות של מגזר/קבוצה/דור אחד (אינני יודע כיצד נכון להגדיר כציבור את אלו שאני עומד להתייחס אליהם).

כידוע אני משתתף ברבים מאירועי המחאה בתל אביב. זה אומר שבדרך אל האירועים, ובחזרה מהם, אני עובר בדרך כלל ברחוב אבן גבירול. בעוברי שם אי אפשר שלא להבחין בכך שרוב מקומות הבילוי מלאים עד אפס מקום בכאלו שניתן להגדיר אותם כצעירים יותר מהמפגינים.

אין כמעט אינטראקציה בין אלו לאלו. המפגינים צועדים למטרה שהיא ארוע המחאה. היושבים במקומות הבילוי ממשיכים בשלהם. מבחינתם זה חלק מהווי הרחוב.

מה? הם לא מבינים לאן הממשלה הזו לוקחת אותנו? הם לא מבינים שהם אלו שעומדים לשלם את המחיר? למה הם לא באים איתנו?

אני מחפש את התשובות האפשריות לשאלות הללו. כמו תמיד מה שאציע כאן איננו הסבר יחיד לתופעה. אני מניח שהוא שזור בגורמים נוספים. למשל, שירות המילואים הארוך שגורם לרבים לשאוף ל"רגע של נורמליות" או "ניקוי ראש" שמתבטא בלשבת, סתם כך, עם המשפחה או עם חברים. שרות המילואים יכול להציע עוד הסבר והוא הדילמה אצל המתגייס בין שירות ובין המחאה. גם התופעה שמצטיירת, שבה שירות המילואים הפך למקור פרנסה, יכולה להסביר חלק מהפאסיביות.

הסבר אפשרי נוסף יכול להיות השינוי במקורות המידע והביטוי של הצעירים על ידי המעבר לרשתות החברתיות. כינוסים ונאומים פחות "מרגשים" מהדברים שהם נחשפים אליהם ברשתות. לא לחינם מדברים היום בארה"ב על "פוליטיקת תשומת הלב" (Politics of Attention) כמפתח להצלחה פוליטית (ניצחון ממדני בבחירות המוקדמות בניו יורק מוצג כמימוש מעולה של הפוליטיקה הזו).

אני רוצה להציע עוד הסבר שבישראל ממעטים לדבר עליו. יש מרכיב נוסף בהוויה של הצעירים והוא אי הוודאות הכלכלית. זו תופעה מוכרת במדינות רבות. הצעירים מעריכים שפוחתים הסיכויים שלהם לבטחון תעסוקתי, רכישת דיור והיכולת לעמוד בעליה המתמדת של יוקר המחיה. מהמעט שאני נחשף לדור הזה, אני מרשה לעצמי להעריך שהתופעה קיימת גם פה. ראו, למשל, את הקושי של בוגרי אוניברסיטאות למצוא "עבודות ג'וניור".

נראה שפה, בישראל, אי הוודאות הזו חוברת להשלכות התמשכות המלחמה ושרות המילואים. וייתכן, שכמו שירות המילואים, גם היא מגבירה את הרצון לחיות את חיי הרגע.

הדבר המשמעותי יותר, בהקשר של אי הוודאות הניצבת בפני הצעירים, הוא היעדרה מסדר היום הציבורי. אין בנמצא פוליטיקאי משמעותי שעוסק בכך, ומציע להם כיווני פעולה אפשריים לעתיד טוב יותר. סדר היום הציבורי מתנהל סביב המלחמה, חוק ההשתמטות וההפיכה המשטרית. אין בו קריאה להשתתפות אותם הצעירים המוטרדים מעתידם. בהפגנות אין כל התייחסות לתופעה.

אינני מתיימר להבטיח שהעיסוק בזה יביא ליתר אקטיביזם ציבורי של הדור הצעיר יותר. אבל אם אני קורא נכון את מקומה של אי הוודאות בחיי הדור הצעיר יותר, יהיה נכון לנסות גם את כיוון הפעולה הזה.

אנחנו כל כך שקועים בסדר היום של המלחמה, המהפכה המשטרית, חוק ההשתמטות וכדומה עד שייתכן, שאיננו נותנים את תשומת הלב הראויה לגורמים שהם מחוץ לסדר היום הזה. ניסיתי להעלות את האפשרות שבפאסיביות של הצעירים יש גם את אי הוודאות הכלכלית הניצבת בפניהם כמו בפני מרבית הצעירים בחברות המערביות.

הפאסיביות של הכלל

מי אנחנו?

למה אנחנו שותקים ורק מעטים מאיתנו יוצאים פה ושם לרחובות?

למה אנחנו משלימים עם המשך הקרבת קורבנות האדם, למען המשך שלטון נתניהו המשיחיים והחרדים?

למה אנחנו משלימים עם הזוועות שנעשות מטעמנו בעזה?

למה אנחנו משלימים עם הפיכה משטרית שנמשכת במלוא עוזה?

למה אנחנו משלימים עם העליה החדה במחירי המזון?

אני יודע שהתשובה לכך לא תצביע על גורם אחד. למשל, אין לי ספק שהוסללנו לתפיסת "העולם כולו נגדנו" כמו שהוסללנו ל"זכותנו הבלעדית על הארץ". לכך יש השפעה משמעותית על האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות.

בדברים הבאים אני מבקש להצביע על מה שקרה לנו בעקבות המלחמה המתמשכת, ונדמה לי שביתר שאת בעקבות 12 הימים של המלחמה עם איראן.

ההתבוננות שלי בישראלים מושפעת מאד מהחוויה האישית שלנו – הפגיעה של טיל עשרות מטרים מביתנו, הנזקים שנגרמו לדירתנו, המשך הירידה למקלט בשבוע שאחרי, התהליכים הבירוקרטים, ההתפנות מהבית, השיפוץ, והחזרה הביתה אחרי כחודש.

מכל אלו דווקא רגע הפגיעה וקול הפיצוץ הקרוב מאד, היו הפחות משמעותיים. מי שהשפיעה יותר מכל היתה אי הוודאות שצצה בכל רגע ורגע. אי שקט מתמשך ברמה האישית כאשר מסביב המהומה הגדולה, שיוצר האופן שבו מתנהלות המדינה והמלחמה.

וכך נוצר המאפיין השני של התקופה מבחינתי. לא היו בי אנרגיות לעסוק במשהו שלא כרוך במצב האישי שלנו. כולי הייתי מרוכז בתפקוד שלי ושל זוגתי, ובפתרון כל הבעיות הרבות שצצו בדרך שתבטיח חזרה מהירה הביתה.

הדבר מצא ביטוי באופן שבו הקטנתי מאד את החשיפה שלי למה שקורה מסביב. תנו לי רק כותרות וסאונדבייטס. מאמרים ופוסטים ארוכים נזרקים כלאחר יד. הולך להפגנות בכדי להשקיט את מצפוני ולוודא שהרחפן יספור אותי והולך מיד. ממש לא חשוב מי נואם ומה הוא אומר.

מנקודת מבט זו התחלתי להסתכל על התנהגות האנשים סביבי, מהקרובים ביותר ועד סתם עוברי אורח ברחוב. אני בוודאי מוטה בהתרשמותי כשאני מוצא אצלם מאפיינים דומים לאלו שלי, גם אם לא עברו חוויות אישיות בעוצמה דומה.

רובנו מותשים ומרוכזים מאד בעצמנו ובמעגל האנשים הקרוב לנו. אני מעריך ל-12 ימי המלחמה באיראן, ובעיקר למתקפות הטילים האיראניות ולתוצאותיהן, היתה השפעה משמעותית על התופעה. "מחיר המלחמה" התרחב ושוב לא כלל רק את כלו שיקיריהם נמצאים בשדה הקרב. החשש מפגיעה בגוף ובנפש הגיע אל כל אחת ואחד מאיתנו. "ונשמרתם לנפשותיכם" הפך לחלק מהוויית רוב הישראלים באשר יהיו.

אני מתקשה למצוא מישהו שאומר שראשו ונפשו הצליחו להשתחרר מחוויית 12 הימים והוא חזר לשיגרת המלחמה בעזה כשלעצמה. שיגרה קשה גם כך. הכל נראה אחרת.

אלו מי שאנחנו. מותשים, חרדים לגורלנו ,ופאסיביים הרבה יותר. הדבר מוסיף עוד הסבר לכל שאלות ה"למה" שאיתן פתחתי.

נתניהו וסביבתו מנצלים זאת בכדי להמשיך הלאה בכל הדברים הנוראיים שהם עושים – המשך המלחמה וקורבנותיה למען ההישרדות בשלטון, הזוועות בעזה, ההפיכה המשטרית בדרך לדיקטטורה, הפקרות כלכלית ועוד.

מול אלו ההתשה שלנו רק מחזקת אותם. בואו, "נאסוף את עצמנו" ונחזור להתנגד להם, בכל דרך אפשרית, בכדי לעצור את הטירוף ולנסות להתחיל במסע הריפוי המתבקש.

הטור פורסם במקור בעמוד הפייסבוק האישי של יונתן לרנר