Text Size
חמישי 2 אפריל 2020

דעות - מאמרים

אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן (מסכת גיטין (מ"ה, א))

סוגיית הכופר

הארות והרהורים לסוגיית פדיונו של גלעד שליט

        בחיל וברעדה נגשת אנכי לדון בנושא טעון וקשה זה. כשליח ציבור הרוצה לזכות את הקהל בתפילתו, בידעו מה מונח על

 כף המאזניים: אלה לחיים ואלה למוות.

       לנגד עיני עומד גלעד שליט, שבוי לאין קץ בידי אוייב אכזר ומשפחת שליט העומדת בגבורה ובאצילות ביסורים סיזיפיים

 כשהאופק מתעתע בהם כל הזמן, מתרחק ומתקרב.

       פדיון שבויים עפ"י המקורות היהודיים הוא נושא עמוק וסבוך. הנושא נדון כמעט מכל זוית אפשרית בעבר ובהווה.

 שורשיהם של הפרשנים בהלכה, שורשי במסורת על ברכיה חונכתי ובחיים בארץ אהובה ומוכת גורל.

       בחרתי להתדיין עם משנה זו, האוצרת בחובה את הבעייתיות הכרוכה בסוגיית שחרור גלעד שליט, בדרכי שלי, במילותי שאינן

 מלומדות אך נושאות עמן את כאב העם היהודי ואת כאב אזרחי מדינת ישראל שאינם יהודים, שנלוו אליו באהבה, בחרו לשרת בצה"ל

 ועלולים אף הם ליפול בשבי האוייב.

     

      מילת המפתח היא "דמים" בכפל משמע: דם, כפשוטו, הדם הוא הנפש, הוא החיים ודמים כשווה ערך כספי.

      החששות הם טריוויאליים: שמא ישוב המחבל ששוחרר לפגע ובמינון מסויים ידוע שאכן או חמור מכך שמא פרצנו גדר ועודדנו

 חטיפות עתידיות.

      בכל מקרה, ההנחה היא שפתחנו פתח להמשך הטרור.

      אנחנו מהססים להחליט שמא תוכתם ידנו בעקיפין בדם קרבנות אפשריים של המשוחררים.

      הרקע ההסטורי של חטיפת בני ערובה יהודים למטרת כופר נפש, לסחטנות כספית, עורר את חז"ל בנסיבות המרד הגדול ומרד 

 בר-כוכבא לנסח כללים ברורים:

        דברי הרמב"ם: ואין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים ורבי יוסף קארו מוסיף: כל רגע שמאחר לפדות השבויים היכא (במקום) שאפשר

 להקדים כאילו שופך דמים.

       תלמיד חכם - פדיונו ביותר מכדי דמיו.

       פדות אדם את עצמו ובעל את אשתו ביותר מכדי דמיהם.

       שבוי הנתון בסכנת חיים - פדיונו ביותר מכדי דמיו.

  משתמע שבכל המקרים לעיל דנים חז"ל בכופר כספי ולא בנפש תמורת נפש.

  דיוני חז"ל חושפים סוגייה ערכית: יש שווים יותר ויש שווים פחות.

  יש מקום לשיקול דעת ולנסיבות.

  אדם גדול שתרומתו לציבור חשובה פדיונו חשוב מכופר נפש של אדם מן השורה.

         השאלה היא האם ניתן בסיטואציה של חטיפה לתמחר את "דמיו".

  אין זה שקול לחטוף שנחטף עבור כופר נפש. מדובר באדם שנחטף בגלל נכונותו ללבוש את מדי צבא מדינת ישראל.

  הסחטנות אמנם זהה אך הרקע אינו כספי אלא מדיני.

        הפרשנות העכשווית, כאמור, ל"דמיו", עידוד חטיפות נוספות וחזרת מחבלים משוחררים למעגל הטרור מבוססת על ספקולציות.

 אנחנו עוסקים בספק ולא בוודאי. אין וודאות שמחבל מסויים אכן ישוב לפגע.

        ההנחה ששיחרור מחבלים יתן מוטיבציה להמשך החטיפות ולכן אין לפדות גוזרת מסקנה בעייתית המעמידה את מצוות פדיון השבויים כמיותרת.

         מספר המשוחררים ורמת מסוכנותם אינה רלבנטית. גם שחרור מחבלים מדרגה ב' מהווה עילה להמשך החטיפות כך שאם אנחנו

  רוצים לעצור טרור זה ע"י אי כניעה טוטאלית לסחטנות, ויתרנו למעשה על ערך/ מצוות פדיון שבויים.

        הנסיון לקבוע גבול ולהגדיר מחבל עם דם על הידיים, שלא ישוחרר בעיסקאות חילופין, כמי שמאחוריו רפרטואר של 10 רציחות,

  מגוחך. היינו, יתכן שמי שרצח תשעה, התכוון למאה אך לא עלה בידו ומי שרצח אחד עשר התכוון לשניים או לפעמיים אך העניינים

  יצאו מכלל שליטה וכיו"ב. מובן, שלמתכנני ולאדריכלי פיגועים מעמד שונה.

       קבלת הפשט של "דמיו" כנסיון לתמחר את מחיר הדמים  הממשי, העלול להיגבות בעטייה של עיסקת חליפין, מעמידה את פעולות

  החילוץ שגבו חיי אדם או עלולות לגבות חיי אדם באותה קטגוריה: אנטבה, מלון סבוי, נחשון וקסמן, מעלות ועוד.

       פעולת חילוץ נפגעים בקרב אף היא גובה מחיר.

       לא לחינם טבע צה"ל על דגלו: אין משאירים נפגעים מאחור.

       המחיר ידוע מראש אך גם התועלת.

       המוטיבציה  העיקרית של ארגוני הטרור לפגע אינה קשורה לשחרור  חטופים ולשחרור מחבלים עם / בלי דם על הידים.

       מטרת הפיגועים היא מדינה פלשתינאית.

  בגבולות לא נדון כעת. ברי שהם מעוניינים להשיג את המכסימום.

  האם מטרתם דתית או מדינית גם השערות אלה אינן מן העניין.

  ברגע שתהליך המשא ומתן המדיני פונה מהם והלאה, הטרור עולה מדרגה במטרה להשיג את האינטרסים, בהם הם מעוניינים.

  סירוב מדינת ישראל להקפיא בנייה בכל ההתנחלויות וכשלון הנסיון ללחוץ את מדינת ישראל לפינה המערבית ולהכריז על ירושלים

המזרחית כבירת פלשתין חילצו מאבו מאזן קריאה מחודשת לאינתיפאדה בשטחי יהודה ושומרון.

  זוהי שיטת המקל והגזר כאשר הגזר המכסימלי הוא ירידה במינון הפיגועים.

  הפיגועים האחרונים אכן ארעו, לצערנו, על רקע קריאתו של אבו מאזן.

  השטח נענה.

        הגיע הזמן להבין שטרוריסטים פלשתינים יילחמו בנו גם אם הם יידעו שהם לא ישוחררו מהשבי בעיסקת חליפין.

        השבי הישראלי לא כל כך מפחיד. יתכן, בשלביו הראשונים אך בהמשך...יש תנאים!

        הם נלחמים על האמת שלהם, על החופש שלהם ועל השלטון שלהם. גם אם, לדעתנו, אמת זו מסולפת, הם מאמינים בה (לפחות

  חלקם).

        הם רוצים מדינה משלהם גם אם זו במקרה...אותה המדינה של העם היהודי.

        לכן, במקום כל מהנדס שחוסל קם מהנדס חדש עם דיפלומה גבוהה יותר.

        השטח שלהם מצמיח טרוריסטים ללא הפסקה.

        הראייה: לרבי המחבלים היושבים בכלא נמצאו מחליפים. אולי טובים מהם.

        השטח ממשיך לבעור.

        לעניות דעתי, השהות בשבי מטביעה חותם. אמנם, מחבלים ששוחררו שבו לרצוח אך, דומתני, שבאחוזים, רבם יחשבו פעם שניה

  לפני שישובו לפגע.

       בידי מדינת ישראל יכולות מעקב אחר משוחררים בעייתיים.

       השאלה היא מאי נפקא מינא.

       האם יש משמעות כלשהי מיהו המפגע? טרוריסט עם / בלי קופת שרצים.

       ברגע שהחלט ע"י הרשות המבצעת להוציא פיגוע לדרך, ייעשה הכל על מנת לבצעו ויימצאו המפעילים המתאימים.    

       מובן שיש לחסום שור מועד ויש לוודא מכסימלית שלא ישוב לסורו.

       ההסתייגות והפחד משחרור ארכימחבלים מובנת ונכונה.

       הנסיון להגר מחבלים ברמת סיכון גבוהה לארצות שונות מוצדק.

       בכל מקרה, כאמור, יש להם תחליפים.

          פדיון שבויים, חילוץ שבויים, חילוץ נפגעים הן פעולות שאינן הכרחיות לקיומה הפיזי של מדינת ישראל.

   הן אינן מלחמת קיום. אפשר לוותר עליהן...לא מורלית ולא ערכית. הן הכרחיות לקיומה הרוחני של מדינת ישראל.

         כדי להעריך נכון את מחיר הוויתור על הפעולות לעיל, עלינו ליצור בדימיוננו את תסריט הוויתור ואת כל מה שיתרחש בעקבותיו.

         השלכות רחוקות טווח לנסיון לעצור סחטנות פלשתינית דרך חטופים ע"י ויתור מלכתחילה על נושא המו"מ הן הרסניות.

         למורת לבנו, לאויבינו יש תיאבון והמחיר עולה עם השנים.

         הם עלולים להפסיד אך גם אנחנו.

        האמון של החייל ושל בני משפחתו במערכת שתעמוד לצדם הוא קריטי מורלית להמשך תיפקודו הטוב של הצבא. 

  הידיעה של כל חייל הנשלח למשימה שהעם והמדינה עומדים מאחוריו נותנת לו חוסן ורצון להילחם.

  חיבוק גדול בו מחובקים כלנו זה בזה.

        אנחנו נלחמים באוייב אכזר.

        ליפול בשבי שלו תוך ידיעה שאין טעם למשא ומתן תישלח חיילים לקרב עם כדור התאבדות.

        השאלה היא אם יספיקו לבלעו בזמן.

        כל הירא ורך הלבב ישוב לביתו. יהיו לנו הרבה יראים. כבר היום יש פחת בנכונות להתגייס. אנו עלולים לעורר שלא מרצון

  מורך לב בפני גיוס, מורך לב והיסוס בקרב.

        גלעד שליט יודע שאנחנו נלחמים על חייו. קרוב לוודאי, מנסים שוביו, מדי פעם, לשבור את רוחו ולערער את בטחונו בנו.

        גלעד שליט הוא כל אחד מאתנו. בלי שנפנים באופן מוחלט את ההבנה הזו לא נפעל נכון. כל הורה צריך לחוש עכשיו שבנו בשבי.

        האם יש הורה שמוכן לוותר על בנו כי "אולי", לא "וודאי", מישהו ירצח ע"י טרוריסט, שישוחרר עבור שחרור בנו?

        אשוב ואומר, אותו נרצח, יכול באותה מידה להירצח ע"י טרוריסט אחר.

        אם סומנה המטרה קשה מאד להמלט ממנה. לבד ממודיעין איכותי,  אין מי שיעמוד לנו.

        אנחנו יכולים לקוות שסאת מעשי הטרור הושלמה אך רגלינו פוסעות, למרבה הצער, במציאות אחרת.

       הבעיה היא המחיר.

  יש מי שטוען שצריל לשלם  "כל מחיר". אין כזה דבר. "כל מחיר" יכול להיות ויתור על רבע ממדינת ישראל, הגלייה של חצי עם

  וזריקת עשירית ממנו לים.

       מחיר חיי אדם חטוף נאמד בגבולות סבירים. הסבירות, ההגיון שונים מאדם לאדם, מעם לעם והנסיבות עצמן משתנות.

       צוות המו"מ מנסה לתחום את המחיר בגבולות ברי הגיון.

       חילוקי דעות הם טבעיים.

       משא ומתן הוא פעולה הנעשית בין בעלי אינטרסים מנוגדים. כל צד מפעיל לחצים כדי להשיג את מטרותיו.

   אך אם "דמיו", עפ"י ראות עינינו, נמוך מטבלת המחירים שהצד שכנגד מציע, אנחנו בבעיה.

   העובדה שלכל צד יש מה להפסיד מקיימת את המו"מ.

   אם הרווח שנציע שולי - לא יהיה מו"מ.

   אם אין מו"מ - יש גרדום.

   אין להרפות מן המשא ומתן גם לאויבים שלנו, כאמור,  יש מה להפסיד.

         מדינאי פלשתין מתווים קו הסברה בו התהפכו היוצרות. הם הטובים. אנחנו הרעים. אנחנו גזלנו, עשקנו, צררנו, הבאנו שואה.

  אנחנו רוצחי ילדים. לאחרונה, הוכתרנו ע"י לוחם החופש מר ארדואן כמדינת טרור.

  לטבלה השחורה  נוסף גלעד שליט שלמדינת ישראל לא אכפת ממנו והיא מסרבת לשחררו.

         שולחה שמועה חדשה לאויר העולם שאם אנחנו נותנים, לראייה, המסע למען שחרור גלעד, יעלו החוטפים את המחיר... רוצים

  להחזיר אותנו מן הרחובות אל הבתים. יש מי שמפחד מן ה"סיפור הזה". משתמע , שאין מחיר שישווה לשחרור שליט.

        מדוע כבד לב אויבינו כלב פרעה מלך מצרים שמאן שוב ושוב לשחרר את שבוייו עד שלקה בעשר מכות ובחורבן חילו בים סוף?

        מדוע עלולים באי כחם של הפלשתינאים לסרב לכל כופר שיוצע?

        שמא אין לבם עם בניהם שנפלו בשבי?

        יתכן שכל הפארסה של המו"מ מחפה על מטרה אחרת.

        משפחת שליט במאבקה: נעם, אביבה, יואל ומצפה הילה עוזרת לנו להפוך את היוצרות לא רק בממשלת ישראל אלא בדעת הקהל העולמית.

        זו אינה חולשה.

        אין עם אחד בעולם שיצא בהמוניו לרחובות כדי לשחרר אחד מבניו לבד מעם ישראל ובני העמים האחרים, אזרחי מדינת ישראל,

  החולקים עמו את גורלו ואת ארצו מתוך בחירה.

        אין עם נוסף המוכן לשחרר מסה מסוכנת של מחבלים העלולים לכוון נגדו את הנשק בחזרה ולאיים על חייהם של כל הלוחמים

  למען שחרור מהשבי של אחד מבניו.

       עם ישראל מתגלה במלוא הדרו. במלוא היופי והטוהר שלו.

       את זה אי אפשר לקחת.

       אנחנו יכולים לנצח בדעת הקהל.

       בשנים האחרונות אנחנו מנוצחים בדעת הקהל העולמית ע"י תעמולה פלשתינית  משומנת וחכמה שעלולה להיות שלב בדרך

  לפיתרון סופי מסוכן של חיסול מדינת ישראל כאשר בשלב ראשון מנצחים אותנו מדינית ע"י בניית מערך שנאה ובידוד.

      מדינת ישראל צריכה להראות לעולם פנים אחרות.

      מדינה שכלה לב אחד.

      המחיר יהיה יקר, קשה אבל סביר בהתאם לנסיבות.

      גלעד שליט חייב לשוב חי, שפוי אל חיק משפחתו ולהבריא מו השבי.

     גם אנחנו חייבים להבריא מוסרית וערכית ולא לאבד נכסי צאן ברזל מוצדקים שטפחנו מאז קיומנו כעם 

  ונשבנו בהם רוח חדשה מאז קיומנו כמדינת ישראל, מדינת כל אזרחיה.