שני 28 ספטמבר 2020

דעות - מאמרים

הסכם אוסלו הוא הסוס הטרויאני של ישראל, אם כי בהבדל משמעותי אחד: בניגוד לטרויאנים, שלא ידעו כי בתוך הסוס אורבת סכנה קיומית, ישראל – ידעה גם ידעה. זהו הפרדוקס המדהים, שעד היום לא ניתנה עליו תשובה חד משמעית ומוחצת: כיצד התעלמה ישראל במשך שבע שנים מהפרות פלסטיניות בוטות, חוזרות ונשנות, ומהתבטאויות שלא הותירו כל מקום לדמיון – מהן כוונותיו האמיתיות של ה'שותף', ה'פרטנר' – יאסר ערפאת.

מאמר זה אינו בא אפוא לדון את אוסלו כשלעצמו לכף חובה או לכף זכות - דיון זה הוא נחלת העבר - אלא להוכיח כי מלכתחילה לא היה לו כל סיכוי; 'אנטומיה של הונאה עצמית', כפי שמכנה זאת קארש (2003). בעמודים הבאים נבחן את תוקפה של טענה זו. ראשית, נעמוד על המניעים שהביאו את ישראל לפתוח בתהליך אוסלו; לאחר מכן נסקור בקצרה נקודות ציון במו"מ עד לועידת קמפ-דייויד בשנת 2000; נשאל מהן הסיבות העמוקות לכשלונה של הועידה ושל ההסכם כולו, ומעל לכל ננסה לברר – האם לא יכולנו לדעת טוב יותר, מוקדם יותר – ולחסוך את שפיכות הדמים – לשני העמים.

הסוס הטרויאני קנה את שמו במיתולוגיה היוונית כתכסיסו המפורסם של אודיסאוס היווני בנסיון לכבוש את העיר טרויה, אשר היוונים לא יכלו לחומותיה משך עשור. היוונים בנו סוס עץ חלול ועצום מימדים, אותו השאירו ליד חומותיה של העיר טרויה כשהם מעמידים פני נסוגים. הטרויאנים, שהתפתו להאמין לתכסיס היווני, ראו בסוס מתנת האלים והכניסו אותו בשערי עירם. עם רדת ליל יצאו מתוך הסוס עשרות לוחמים יוונים, פתחו את שערי טרויה לצבאות אגממנון, והיתר סופר בדברי ימי ההיסטוריה (טוכמן, 1986).

בהמשך למסלול ההידברות שנפתח בועידת מדריד ב-1991, היה הסכם אוסלו תוצר מובהק של שתי התפתחויות פוליטית משמעותיות: האחת במישור הפנים-ישראלי והאחרת ברמה הבינן לאומית. בתוך ישראל – תרומה מכרעת נודעה לעליית ממשלת העבודה בראשות יצחק רבין ומחויבותה להשגת הסכם כלשהו עם הפלסטינים (הירשפלד, 2000; אדליסט, 2003; קארש, 2003); ברמה הבין לאומית – היווצרותו של "חלון ההזדמנויות", אשר נפתח עם קריסת הגוש הקומוניסטי, תבוסתה של עיראק במלחמת המפרץ הראשונה ובידודו הכמעט מוחלט של אש''ף הגולה בתוניס (הירשפלד, 2000).

מניעיה של ישראל להשגת הסכם היו ברורים: הצורך לשנות את הסטטוס קוו ולהיפרד 'לשלום' מ-1.5 מליון פלסטינים כבושים, עייפותו של הציבור הישראלי מן האנתפאצ'ה הראשונה, והבעיה הדמוגרפית של ערביי א''י - היו כולם שיקולים מרכזיים וכבדי משקל אשר דחפו לכוון הסדר כלשהו עם הפלסטינים (שם). אש''ף, אשר היה שרוי כאמור באחת מנקודות השפל שלו מאז הקמתו (קארש 2003), היה מעוניין בהסכם אולי אף יותר מישראל: לא זו בלבד שסייע לו לשפר את מעמדו ותדמיתו בעולם, אלא שאף תאם להפליא את 'אסטרטגיית השלבים' עליה הכריז ערפאת עוד בשנת 1974: לפי אסטרטגיה זו, יש להשיג מישראל את מה שניתן בדרכי שלום, ואת היתר – באמצעים אלימים (שם).

אוסלו שם לו למטרה אם כן, להביא לאותה הפרדה מדינית ויחסי שכנות טובים בין שני העמים, והוא הושתת אפוא – בהתאם למורשתו ה'ביטחוניסטית' של רבין - על שני עקרונות ברזל: אמון והדרגתיות (הירשפלד, 2000). בספרו "במרחק נגיעה" (2001) מסביר גלעד שר, ראש צוות המו''מ של ישראל בשנים 1999-2001, כי "בבסיס תפיסת אוסלו עמדה מחויבותם של הפלסטינים להימנע ממעשי אלימות נגד ישראל, ולמנוע מעשים כאלה מן השטחים שבאחריותם" (שם, עמ' 35). באופן דומה מסביר הירשפלד (2000)) כי האתגר של המו''מ מבחינת ישראל היה להוכיח לפלסטינים כי גילויי אלימות מצידם לא יובילו אותם להישגים מדיניים, אם כי לאבדון. עד כמה עמדה ישראל בעקרון ברזל זה אשר קבעה היא עצמה?

בניגוד לדימוי שנוצר בחלקים מישראל ובעולם המערבי, אש''ף מעולם לא ויתר, גם תוך כדי מו''מ, על השימוש בטרור כאמצעי לגיטימי. ערפאת נותר מרבית הזמן אדיש לחלוטין להתחייבויות הביטחוניות שלקח על עצמו במסגרת ההסכמים, ופרט לחודשים אפריל ומאי שלאחר גל הפיגועים הגדול ב-1996 – לא נקף אצבע על מנת להלחם בחמאס, ואף פעל בהתמדה לפייסו (קארש, 2003). ערפאת נמנע מלגנות באופן פומבי את מרבית פיגועי ההתאבדות, וטרח אף לשבח את חלקם. לא אחת נתפס בנאומים משלהבי יצרים בזכות 'הגי'האד' וה'שהידים' בדרכם לירושלים (שם). ההנהגה הישראלית העדיפה להתעלם מסמני האזהרה האלה; טענתה הייתה כי לערפאת, כמו לרבין, יש 'אופוזיציה מבית', שעליו להתחשב בה. אולם גם אם נניח לעובדה כי מתנגדי ההסכם מן הצד הישראלי לא יצאו לפוצץ עצמם ברחובות הערים הפלסטיניות, עולה השאלה: אם לא היה בכוחו של ערפאת לגנות פיגועי טרור, כיצד זה יקיים את התחייבותו המרכזית, עליה מושתת ההסכם כולו – לסכל ולמנוע טרור? (ב.ז. בגין, 2000).

במאמרו "היה או לא היה" (2003) קובע סא''ל במילואים קובי מיכאל, אשר היה ממקימי מנגנון התיאום והקישור הבטחוני בין ישראל והרשות הפלסטינית, כי "מה שנראה היה כפעילות משותפת בינינו לבין הפלסטינים, היה רק למראית עין" (שם, עמ' 7). לפי מיכאל, זרעי הכשלון הקונספטואלי של שת''פ בטחוני ישראלי – פלסטיני נבטו כבר בשנים 1994-1996, בעיקר לאורה של "אוירה עוינת ומאיימת, והעדר אינטרקציה חיובית" (שם, עמ' 39).

בהקשר זה ראוי לבחון ביתר שאת את השאלה האם ישראל התעלמה ביודעין מסימנים רבים אשר העידו כי אין בכוונת הפלסטינים לכבד את ההסכם שחתמו עליו. כחודשיים לאחר החתימה על הסכם אוסלו בספטמבר 1993, אמר ד"ר יוסי ביילין בראיון ל'מעריב' כי "המבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה לא יהיה מבחן אינטלקטואלי, אלא מבחן של דם" (קארש, 2003, עמ' 47). ביילין הוסיף, כי במידה ויתברר שההסכם יכשל באותו 'מבחן דם' –יאלץ צה''ל לחזור לשטחים שאותם עזב (שם). אולם מבחן הדם כשל: מספר קורבנות הטרור בישראל בין השנים 1994 ל-1996 לבדן היה גבוה ממספר ההרוגים הישראלים מאז כיבוש השטחים ב-1967 (שם). מניין זה אינו כולל, כאמור, למעלה מאלף הרוגים ישראלים, ועוד אלפים רבים של הרוגים פלסטינים, מאז פרצה אנתפאצ'ת אלאקצא בשלהי שנת 2000 (להלן בהמשך). צה''ל כידוע, לא חזר, לפחות לא ב-1996, לשטחים שאותם עזב, למרות שלשיטתו של ד''ר ביילין – 'מבחן הדם' חייב זאת.

בספרות המקצועית העוסקת בתורת המו"מ מכונה תופעה זו 'הסלמה של מחויבות' (Thompson, 2001). במצב זה, אחד הצדדים המעורבים במו"מ נוקט בדרך פעולה המובילה להפסד ואשר אינה מוכיחה את עצמה, אך במקום להחליפה באחרת, הוא בוחר להמשיך ולהגדיל את הסיכון, בתקווה להשיג תוצאות טובות יותר. "המדינה הפלסטינית שתעז לתקוף את ישראל או לסכן אותה לא תשוב להיות מדינה. היא תיכבש תוך 24 שעות", כך אמר יוסי שריד, מחלוצי רעיון המדינה הפלסטינית ל"ידיעות אחרונות" ב-06.03.91. אולם אמירות לחוד ומעשים לחוד: ישראל מעולם לא הגיבה בתקיפות לטרור הפלסטיני שהופעל כלפיה תוך כדי ישום ההסכם, ולא העמידה אותו כתנאי להתקדמות (קארש, 2003). הנוסחה של 'שטחים תמורת שלום' התנפצה בפניו של הציבור הישראלי: שטחים ניתנו, אך שלום ודאי לא שרר.

אם הטרור זכה לתמיכה שבשתיקה בשנים 1994-1996, הרי שעם עליית ממשלת נתניהו החליטה הרשות הפלסטינית לעשות בו שימוש מוצהר כאמצעי לחץ על ישראל. דוגמה מובהקת לשינוי זה ניתן למצוא באירועי מנהרת הכותל בספטמבר 96', שבעקבותיהם נחתם הסכם חברון. במהלך העימותים ירו שוטרים פלסטיניים לעבר כוחות צה''ל, ובסה''כ נהרגו חמישה עשר ישראלים וחמישים ושמונה פלסטינים (שם). בנאום שנשא במחנה הפליטים דהיישה ב-21 באוקטובר, כחודש לאחר המהומות, אמר ערפאת: "אנחנו מכירים רק מילה אחת: ג'יהאד, ג'יהאד, ג'יהאד. [הסכמי] אוסלו I ו-II [א' ו-ב'] מוסכמים כל עוד הם מובילים למדינה פלסטינית, ונוסף לכל כל האופציות פתוחות" (קארש, 2003, עמ' 22).

הייתה זו רק אמירה אחת של ערפאת מיני רבות, ולולא הייתה כזו ניתן היה אולי להניח לה לנפשה. אולם דווקא משום שלא הייתה כזו, ראוי היה עוד באותו זמן לשאול שאלות מהותיות ביותר באשר לעצם מהותו של תהליך אוסלו. רבות דובר, כפי שמתארים סביר (1998) והירשפלד (2000) בספריהם, אודות עקרון 'ההכרה ההדדית' בין העמים. ואמנם, ערפאת היה שנוא נפשו של רבין, ואף על פי כן הלה הכיר בו ובאש''ף כנציגו של העם הפלסטיני (אדליסט, 2003; קארש, 2003). אולם אש''ף, כפי שמלמדות העובדות, מעולם לא הכיר במדינת ישראל. סעיף האמנה הפלסטינית, הקורא לחיסולה של מדינת ישראל - מעולם לא בוטל בהצבעה פורמלית וברוב של שני שליש מקרב חברי המועצה הלאומית הפלסטינית, כפי שדורשים הסכמי אוסלו (שם,). גם מהפרה מהותית זו – התעלמה ישראל.

זאת ועוד: התקשורת הפלסטינית, אשר הייתה נתונה לשליטתו המלאה של היו''ר ערפאת מרגע ששב לעזה, עודדה הסתה ותעמולה אנטי ציונית ואף אנטישמית בעלת שלושה אלמנטים מובהקים: הצגת היהודי כיצור נחות ותת-אנושי; הצגת היהודי כמי שמבצע פשעים מתועבים; וקריאה לפעולת מנע כנגד היהודים (ארליך, 2002; מרכוס 2003). הקריאה לרצח יהודים על בסיס האמור בקראן ודבריו של הנביא מחמד חוזרת ונשנית בשידורי הטלוויזיה של הרש''פ (שם). מחקרי מודיעין בנושא זה מלמדים כי במהותה מצביעה ההסתה השיטתית – בספרים, באוניברסיטאות ובכלי התקשורת - על אי נכונות להכרה אמיתית בקיומה של מדינת ישראל כחלק מהאיזור (שם). בהקשר זה, תוצאות מחקר שערך מרכז תמי שטינמץ לחקר השלום (2001) באשר לעמדות ערבים כלפי ישראל והשלום מלמדות כי "קבלת השלום, בקרב [...] הציבור הערבי, אינה מתבטאת בקבלה אמיתית שלהם את הישראלים – ולא בעידוד קשרים ושת''פ עימם" (שם, עמ' 3-4). עוד מלמד המחקר כי מרבית הערבים, ובכלל זה הפלסטינים, משוכנעים כי ישראל תעלם לחלוטין במוקדם או במאוחר.

כל עוד נוהל המו''מ בין הצדדים בשיטת השלבים, היה נוח לצד הישראלי להתעלם באלגנטיות מהתבטאויות ונתונים כגון אלה; אולם השינוי החד שחל באסטרטגיית המו''מ של ישראל עם עלייתו של אהוד ברק ב-1999 – לא הותיר עוד מקום להתחמק מהתמודדות כשזו. עוד בשלב מוקדם זיהה ברק את הסכנה שבויתורים ישראלים ללא תמורה מן הצד הפלסטיני ואף נמנע בהצבעה על הסכמי אוסלו (אדליסט, עמ' 83-84; קארש, עמ' 45; רובינשטיין, מאלי, אגא, ברק ומוריס, 2003). עם הגיעו לראשות הממשלה שם לו ברק למטרה לברר אחת ולתמיד – האם יש סיכוי אמיתי להגיע להסדר שלום בין ישראל לפלסטינים, שבסופו יתקיימו זו לצד זו שתי מדינות – לשני עמים (אדליסט, 2003; רובינשטיין ועמיתיו, 2003). ברוח זו, ולמורת רוחם של הפלסטינים, ביקש ברק לדלג על יישום מזכר וואי שעליו חתם נתניהו בשלהי שנת 98' ולשלבו ביישום הסדר הקבע. הוא דחף בכל כוחו לקיום ועידת פסגה שמטרתה השגת הסכם מסגרת להסכם הקבע (שר, 2001; אדליסט, 2003).

תלי תלים של פרשנויות כבר נכתבו בנסיון לתאר את מה שקרה בועידת קמפ-דייויד. יש בישראל, ברשות הפלסטינית ואף בארה''ב הרואים בועידה עצמה ובמערכת היחסים הבעייתית שבין ברק לערפאת את הסיבות הישירות לפרוץ אנתפאצ'ת אלאצקא (רובישטיין ועמיתיו, 2003). אולם לדידו של ברק, ואף לדידו של קלינטון – מדובר בטענות קנטרניות החוטאות לאמת המדהימה שנחשפה בקמפ דייויד. ברק מספר: "...לראשונה בדברי ימי הסכסוך הניח הנשיא האמריקני הצעה [...] קרובה מאוד לתביעות הפלסטיניות – וערפאת סירב לקבל אותה אפילו כבסיס למו''מ [...] זהו הסיפור האמיתי – וכל השאר, רכילות" (שם, עמ' 99-100).

ההצעה הרשמית שנוסחה בטאבה (לאחר ועידת קמפ דייויד ותוך כדי אנתפאצ'ת אלאקצא) כללה את המרכיבים הבאים: הפלסטינים יקבלו בין 94 ל-96 אחוזים משטחי הגדה המערבית, 100 אחוזים משטחה של רצועת עזה, עקירת מרבית ההתנחלויות, ריבונות בירושלים המזרחית הערבית וחזרת פליטים אל המדינה הפלסטינית שתוקם. הייתה זו ללא ספק ההצעה הישראלית מרחיקת הלכת ביותר שאי פעם הוצעה לפלסטינים – אך פניה הושבו ריקם. תוך חודשיים מפיזור הפסגה פרצה אנתפאצ'ת אלאקצא – ברשות ובסמכות – ובמידה מסויימת היא נמשכת עד היום (שם; אדליסט, 2003; קארש, 2003). אולם נשאלת השאלה - האם לאור כל האמור לעיל היה על ישראל להיות מופתעת מכך?

ראינו כבר כי במובן העמוק, לימדו התבטאויותיו של ערפאת על כך שמטרתו הסופית בהסכם אוסלו אינה הקמתה של מדינה פלסטינית לצידה של ישראל, אלא במקומה – ועל כל שטחיה (ראו לדוג' קארש, 2003 רובינשטיין ועמיתיו, 2003). תביעתו של ברק ל'סופיות הסכסוך' ול'קץ התביעות הפלסטיניות' סימנה עבור הפלסטינים - בהתאם ל'אסטרטגיית השלבים' אותה כבר הזכרנו לעיל - את סיומו של שלב ההידברות ואת החזרה אל האלימות (קארש, 2003). דומה אפוא כי לישראל לא היה כל מקום להיות מופתעת – לא מעצם פריצתה של האנתפאצ'ה, ואף לא מעוצמתה; הניסיון לתלות את פרוץ האנתפאצ'ה בביקורו של ראש האופוזיציה, אריאל שרון, בהר הבית, משולל כל יסוד. יעידו על כך דבריו של שר התקשורת הפלסטיני, עמאד פלוג'י ממרץ 2001: "מי שחושב, שהאנתפאצ'ה פרצה בשל ביקורו של שרון הבזוי במסגד אלאקצא – טועה [...] אנתפאצ'ה זו תוכננה מראש..." (בתוך: רובינשטיין ועמיתיו, 2003, עמ' 150). דברים אלה מתחזקים לנוכח המודיעין שנאסף - הן בישראל והן ע''י ה-CIA – באשר לכוונות הפלסטינים (שם). איש לא יכול לומר שהכתובת לא הייתה על הקיר. 'מלחמת אוסלו' החלה.

בספטמבר הקרוב ימלאו חמש עשרה שנה לחתימה על הסכם אוסלו בין ישראל לאש''ף. הסכם זה, שהיה לסלע המחלוקת בין ימין ושמאל בישראל, ואשר הביא לרצח פוליטי שפל ונורא – עיצב, תחת ממשלות שונות – את מדיניותה של ישראל ביחס לבעיה הפלסטינית. דומה כי בשלו התנאים וכי הגיע הזמן לעשות הערכה מחודשת, אמיתית, כנה – ואמיצה – עד כמה נמצאת ישראל כיום במקום טוב יותר. עד כמה קירב ההסכם את השלום? עד כמה הרחיק אותו? האם ישראל כיום בטוחה יותר, או שמא נתונה תחת איום גדול יותר, במסגרת אותה 'אסטרטגיית שלבים' פלסטינית שהזכרנו לעיל?

יש שיטענו כי הדיון לעיל הינו עקר וחסר תוחלת: הלא אוסלו וערפאת, כל אחד בתורו – כבר הלכו לעולמם; הרשות הפלסטינית התפרקה לשתי ישויות נפרדות – חמאסית בעזה ופת''חית בגדה המערבית. מה התועלת בהוכחה שבדיעבד – כי לאוסלו לא היה כל סיכוי? דומה כי דווקא לאור קריאות הולכות ומתחזקות, כגון זו של השר עמי איילון, למו''מ עם חמאס (הארץ, 04.03.08), אנו ראויים לתזכורת שכזו. ישראל והפלסטינים כבר שילמו מחיר כבד מדי על כך שלא לקחו את דבריו של ערפאת ברצינות, כאשר נאמרו בגלוי ותחת כל עץ רענן. יורשיו החמאסיים של ערפאת בעזה אינם טובים ממנו. בניגוד לו, ובהתאם לאמנת החמאס (1988) הם אינם מוכנים אפילו להציג מראית עין של הכרה בישראל. הבה ולא נחזור על הטעות אותה עשינו עם ערפאת: הבה ונאמין לחמאס. הבה וננקוט פעולה נחרצת וחד משמעית – על מנת להבהיר לאויבינו – והפעם בזמן – כי עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בין הירדן לים – אינו עומד למו''מ.

מקורות

סביר, אורי. (1998). התהליך – מאחורי הקלעים של החלטה היסטורית. תל אביב: ספרי חמד – ידיעות אחרונות.

אדליסט, רן. (2003).אהוד ברק – מלחמתו בשדים.תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות.

ארליך, ראובן. (2001). הסתה ותעמולה נגד ישראלהעם היהודי והמערב בקרב ברשות הפלסטיניתהעולם הערבי ואיראן. גלילות: המרכז למורשת המודיעין (מ.ל.מ), מרכז המידה למודיעין וטרור.

אמנת תנועת ההתנגדות האסלאמית – חמא"ס. (1988). בתוך: דע המזרח התיכון, חמא"ס – תנועת ההתנגדות האסלאמית והאמנה. ירושלים: משרד החינוך והתרבות, מרכז ההסברה.

בגין, ז. בנימין. (2000). סיפור עצוב. תל אביב: ידיעות אחרונות – ספרי חמד.

הירשפלד, יאיר. (1999). אוסלונוסחה לשלום. תל אביב: עם עובד.

טוכמן, ברברה. (1986). מצעד האיוולת. תל אביב: הוצאת מעריב.

מרכוס, איתמר. (2003). אינדוקטרינציה באמצעי התקשורת הפלסטינית. בתוך: (חסר). סכנה – מדינה פלסטינית ממערב לירדןחמו''ל.

מיכאל, קובי. (2003). היה או לא היהמדוע כשל המודל של שיתוף הפעולה הביטחוני-צבאי בין ישראל והרשות הפלסטינית? ירושלים: המכון ליחסים בינלאומיים ע''ש לאונרד דייויס, האוניברסיטה העברית בירושלים.

קארש, אפרים. (2003). מלחמת אוסלואנטומיה של הונאה עצמית. רמת גן: מרכז בגין סאדאת למחקרים אסטרטגיים – אוניברסיטת בר אילן.

קשאן, הילה. (2001). עמדות ערבים כלפי ישראל וכלפי השלום. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום.

רביד, ברק ואילן, שחר. (04.03.08). עמי איילון: לנהל מו''מ עקיף עם חמאס על הפסקת אש. נדלה ב-1 באפריל, 2008 מ – www.haaretz.co.il.

רובינשטיין, דני; מאלי, רוברט; אגא, חסין; ברק, אהוד ומוריס, בני. (2003). קמפ דייויד 2000: מה באמת קרה שם?תל אביב: ספרי חמד – ידיעות אחרונות.

שר, גלעד. (2001). במרחק נגיעה: המשא ומתן לשלום 1999-2001: עדות. תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד.

Thompson, Leigh. (2001). The Mind and Heart of the Negotiator (2nd ed.). Upper Saddle River, NJ: Prentice Hall.

-----------------------------------------------------------------------------

החיבור הוגש במקור כמטלה מסכמת, במסגרת לימודי תואר בבית הספר לאודר לממשל במרכז הבינתחומי בהרצליה, בליווי הגברת אורלי אידן באפריל 2006