Text Size
שני 26 אוגוסט 2019

דעות - מאמרים

יוסי מחמל נפשי!

איזה מודה משונה לקפל את המכנסיים הקצרים! כל המכנסיים דוהות מהשמש ורק מקום הקפל נשאר לא דהוי ועושה רושם רע מאוד! כאילו כתם של שמן. חמתי עליך! כל הערב אני מתהלך ורוגז על מנהג משונה זה שלך. תשאלני מה ראיתי פתאום לכעוס על כך – והתשובה פשוטה, אני אנוס ללבוש מחר איזה שהוא זוג מכנסיים, והיו לי שתי בחירות, או מכנסי החג של החליפה, או מכנסיך הקצרים. ושוב תשאל, ובצדק: "ואיפה הם מכנסיך, אתה, אבי היקר?" ותשובתי קצרה בתכלית הקיצור, כנתינת כל תשובה שלי: "נשארתי בלי מכנסיים! דווקא היום נמסרו אלה האפורות מהצמר, להכעיס כביכול, לניקוי כימי (לא פשוט!), ומכנסי החאקי הארוכים שלך שלבשתין היום נרטבו והתלכלכו." ואם תשאלני, ושוב בצדק: "אבא יקר וחביב, ישיש נכבד שכמותך, הייתכן שאתה תרטיב מכנסיים וגם תלכלך...?" בתמיה!

והעניין הוא כזה: הרטבתי ולכלכתי ב"פעולה". "ברור כי בפעולה", תענה לי, "אבל איזו פעולה? מה לך אדם נכבד ונשוא פנים כי תעסוק בפעולות ממין זה?" לא, לא, יוסי, זו הייתה פעולה רצינית! כיביתי דליקה! איזה חמור (בלי ספק היה זה חמור) עבר רכוב על מכונית וזרק זנב סיגריה לבין הקוצים שממול דייוויס. בין רגע התלקחה אש ובמהירות עצומה התפשטה לצד מזרח והגיעה עד חצרות הבתים, ושם יש לולים, דירים, מחסנים ושלוש נשים ואף גבר. הגבר היחידי היה דוד [החקלאי] שעבד בשדה שלו, ותימני עובד במשתלה שעל יד דייוויס. אבל הוא אינו בכלל גבר כי אם שייך לסוג הבריות המהלכות על שתיים וכינוים המדעי "טֶמְבֶּלוּס שְׁבֶּטֶמְבֶּלִיקוּם". ברגע פרוץ השריפה החליט כי אין מה לעשות – גם הודיע זאת (דיבר בלשון אנושית) לדוד, שם ידיו על האחוריים ועמד להסתכל בנפלאות הבורא. מיד נזעקו כמה אנשים. אני חזרתי באותו רגע יחד עם סולקין מהאוטובוס, גברת בן-דוד רצה לקראתנו ואנו מיהרנו לרוץ אל מקום השריפה. סולקין תפש את הצינור שלו ואני מיהרתי לקחת את שלנו. בינתיים שינתה האש את כיוונה וחזרה למוצאה בצד מזרח, ואיימה על עמודי החשמל ממול דייוויס. רצתי לשם, דייוויס החביב עמד והחזיק בזרועותיו את ראשית אונו, את בנו בכורו (הייתכן כי רצה להשתמש בו כבצינור מים?). על ידו התימני ה"טֶמְבֶּלוּס שְׁבֶּטֶמְבֶּלִיקוּם", ועוד נפש אחת בלתי-מוגדרת, בחור אחד שעמד וטרח עם טוריה ביד וניסה לעצור את האש. פניתי אליו וצעקתי שיש לי צינור, צריך רק לחברו. הוא ענה לי: "איזה שכנים כאן? איש אינו זז". מיד זזתי! תפשתי בחור בעל אופניים ודרשתי שיעמיס את הצינור על אופניו. הוא הסכים, אך קודם היה עליו לגשת להזין את עיניו בשריפה, ואח"כ חזר לקחת את הצינור. כשבאנו למקום נוכחתי לדעת שדייוויס הוציא את הצינור שלו, דקיק מאוד, בוודאי של ¾ צול, והבחור הבלתי-מוגדר החזיקו בידו והזרים זרם דקיק וחד על אחד מעמודי החשמל. כאן שאגתי שאגה – לפרק אחת הממטרות ולחבר אליה את הצינור שלי. אבל התימני המפקח על הממטרות ענה כי יש לו גם ברז. "איפה הוא?" – "שמה". תשובה משביעה רצון וממצה בתכלית. השאגה שלי גברה והסברתי לו בכל העדינות כי העניין הוא בזה שהוא יכול להטריח את עצמו ולעשות גם הוא משהו – ומיד התגרד הבחור והתחיל לזוז בצעדי צב לעבר הברז. לבסוף חיבר את הצינור, נטלתיו והזרמתי זרם חזק, בסילון, על הגבולות. עצרתי את האש והתחלתי לכבות את מקצת הדליקות. בינתיים הגיעו שני אנשים עם שקים רטובים ובראשם "נותן עצות" אחד, או בלשון רגילה "מפקד", ובכל המרץ התחילו להרביץ בשקים על האדמה הרטובה ומעלה אד. טענתי כלפיהם שכאן אין להם מה לעשות, כאן כבר חוסלה האש, אלה הם רק אדים, קיטור בלע"ז. אבל הם לא נשמעו לי עד אשר "נותן העצות" בחן את הקרקע ומצא כי אומנם אין כאן אש, ולפקודתו הם זזו קדימה. כשחזרתי הביתה סיפרה לי דבורה כי מנוח (עוד לפני שבאתי) ערך לו טיול ישר לשדה האש. מזל שעבר שם בן-אדם והוציאו והביאו הביתה. גם גברת בן-דוד הביאה לדבורה את בתה הקטנה ובעצמה רצה להשוִיץ בשריפה. כך לכלכתי והרטבתי את מכנסי ואני שואל אותך איך אפשר לקפל מכנסיים קצרים וליצור בהם "כתם שמש", אם אפשר להתבטא כך.

אבל אל תחשוב כי אלה הן כל המאורעות שאירעו ברמת השרון. עוד מאורע אדיר וכביר. יהודי אחד משבט היֶקים, שגר בקצה הרחוב של סולקין ובן-דוד, בכיוון הפינה [הבנים, מול אני מאמין], בעל בית גדול ויפה ומשק מסודר, לול גדול וכו', נוסף לכך בעל אשה גרמניה אַרִית טהורה שבטהורות, וגיס לאחות אשתו. ציון אחרון זה בא ללמדך כי גיסה זו יש לה משמעות מיוחדת. יש אומרים שהוא התאהב בה והיא ידעה לנצל אותו. אומרים כי למעשה היה בעל שתי נשים. והראשונה לא סתם אשה היא, בגללו עזבה את בעלה הראשון, ארי טהור, ולקחה איתה את בנה הארי ונדדה עם בעלה החדש היהודי לארצנו. מתי הגיעה הנה האחות לא ידוע לי. בכל אופן, הבחור דנן, לא יכול היה לסבול את השניות הזאת וניסה לשלוח יד בנפשו, אך הצילוהו. לפני זמן מה עזבה הגיסה את הבית, אך זה מקרוב חזרה ואז פקעה סבלנותו של הבעל המסכן והחליט לשים קץ לדבר. בעצם לחייו. הוא לקח משהו, כנראה וֶרוֹנַל, ושקע בתרדמה. הביאוהו לבית החולים ושם הוא שוכב זה היום השלישי מחוסר הכרה. לפני כן רשם את הבית והמשק על שם אשתו ושם גיסתו. אבל אחרי המקרה נשאו שתיים אלה את רגליהן וברחו, נעלמו ועקבותיהן לא נודעו לבני רמת-השרון. כעת נמצאת אחותו בבית, ואם כי הבית והמשק רשומים על-שם הנשים אומרים כי לא יהיה תוקף לדבר, כי יוכיחו שהוא עשה זאת לא בדעה צלולה, וסימן לכך ניסיונו לאבד עצמו לדעת. בקיצור, שמח ברמת-השרון.

ומחר יהיה עוד יותר שמח – כי אני עומד להופיע בפני קהל ועדה במכנסי בני יוסי, כשזר של צבע יותר כהה מעטה את שולי המכנסיים, והמכנסיים קצרים והגרביים - אל תשאל! בכל אופן אהיה מוצג נאה וכדאי לך לבוא לחזות בדמות המופלאה הזאת ששמה חיים הלחמי.
וכעת עלי לעמוד לגהץ חולצה, כי גם החולצה סבלה מפעלתנותי.

רואה אתה כי רמת-השרון אינה כפר נידח, זוהי "עיר"!

במוצאי שבת יצאנו דבורה ואני לטייל בהרצליה. החלטנו לאכול גלידה ודווקא בבית קפה. מסתבר כי יש שם אחד יחידי, אבל כנגד זה הוא מלוכלך ומזוהם כתריסר מלא. אכלנו גלידה די טובה, כי היא של "מחובר" או "שניר", ועמדנו בתור ונסענו הביתה.
ואלה הן כל החדשות!
שלום לך יוסי, כתוב!
שלך באהבה
אביך חיים בעל המכנסיים!

יוסי חביבי!
אבא שלך פטפטן גדול ונודניק. מיליון נשיקות לך ולהתראות.
אמך דבורה

אם אני פטפטן ונודניק הרי אמך הכבודה יש לה הכבוד להיות אשתי ועל כן שמה וכינויה פטפטנית ונודניקית! ותנסה נא להכחיש זאת! תאר לך כי הייתה בסינמה וניסתה לספר לי כי ראתה את "מיכאל סטרוגוב" והעיזה לספר לי את סיפור המעשה. מזל שאני חירש!
מי כאו הפטפטן? מי? אני שואל!
לתשובתך הדחופה אני מחכה!

(נוסח ונשלח, על-ידי חיים הלחמי, עם הערה מאת דבורה הלחמי, בשני ביולי 1951 לבנם יוסי הלחמי - פורסם באתר בית הסרט העברי)