שני 27 מאי 2024

דעות - מאמרים

האם ייתכן מסע בזמן, האם אפשר לחזור לימי הנעורים, ולחוות שוב אותן רגשות ראשוניות, אותן התרגשויות שעיצבו אותנו, אותו מסתורין, אותו קסם מופלא, שעליו כתבו כל גדולי המשוררים: "הם לא ישובו עוד!"

והנה אני מחזיק בידי קסטה המכילה סרט של ג'רי לואיס, משנות השישים, שנות הילדות שלי ואני מרגיש נוסע במעלית הזמן, ואני מוצף בהתרגשות הגואה של פעם, בשמחה המהנה לקראת קונצרט ענק של צחוק בן שלושים וחמש שנה ששב ומהדהד בראש ולאט לאט יורד לחזה המתנפח כמו בלון מלא שמחה חגיגית!

כן, ובזאת קמה לתחייה בבת אחת כל ילדותי הרחוקה של שנות ה60', ואיתה, עוברת שינוי מטאפורי מופלא, הפעם במסע בזמן אחורנית (מין חזרה לעתיד שכזו) עיר ילדותי אילת. מנומנמת בתרדמה מדברית, על חוף הים האדום, בתולית ופראית בנוף המדברי שלה, כמו גם באוצרות הימיים הכבירים של המפרץ, שהחולות הנושקים את מימיו, הם לא חולות זכים ורכים, שלהם רגילים תושבי העיר הגדולה תל-אביב, אלא חול גרגירי דוקר ומחוספס, המקדם את כפות רגליו היחפות של המתרחץ בדוקרנות. אילת חושפת בפניי את חסד נעוריה, כזירה לילדות מופלאה שלי בשנות השישים.

וכל זה מתפרץ אלי לא מתוך מנורת אלדין פלאית, אלא מתוך קסטת וידאו אפורה, שהשגתי במקרה בספריית וידאו.

סרט של ג'רי לואיס!!! פיסגת חוויית הילדות שלי באילת הרחוקה, האפורה, הרדומה והחד-גונית, הסוגרת על לב צעיר המחפש הרפתקאות, לפרוץ מסגרות, ומוצא לו מפלט רק באולם הקולנוע הבודד והקסום של העיר. שם באולם הקולנוע, על מסך הכסף, עשה ג'רי לואיס לנפשי, מה שאולי קוסמים ונביאים בכל הדורות, לא הצליחו לחולל במאמיניהם: הוא הפיח בי שמחת חיים שלמה!

כשאני נזכר במילות השיר מאותם הימים: "ג'רי לואיס, ג'רי לואיס על הבמה עם החולצה הלבנה!" שוב תוקפת אותי שמחה ולבי מלא על גדותיו. מילות השיר הזה מגרשות עתה, כמו אז, כל רגש עצב מלבי, והוא כולו בוהק משמחה!

אני מחזיק את הקסטה עם הסרט של ג'רי לואיס ואני שוב שם, ואף על פי שמסע בן 35 שנה בזמן נראה כמסע בלתי אפשרי, הנה אני נזרק לשם בן רגע, כמו טיל המתביית על נקודת אור חזקה! אני נמשך אל הרגעים ההם כמו אל מגנט עצום. שוב רחובות השקטים והאפורים של אילת, הרחובות היורדים מהבלוקים של המגורים אל מרכז העיר, שוב הם מתגלגלים לפניי, הפעם בעליזות, בעודי פוסע מלא שמחה אל עבר אולם בית הקולנוע. אל עבר הזדמנות נדירה שניתנה לילד שעלה אך לפני שנים מספר ממדינה אירופאית, לצאת מהאפרוריות של העיר המדברית, הזרה והמוזרה. לחמוק ממאבקי ההסתגלות, מקשיי הלימודים, מקשיי הפרנסה של ההורים. הנה זה שביל המלך, אל השמחה הילדותית, המתפרצת ומוצאת סוף סוף פורקן.

והנה אני שוב ילד בן 12-11 שנה, החוזר הביתה מיום לימודים אפור, עוצר ליד לוח המודעות ועיני בורקות: השבוע סרט של ג'רי לואיס, שכמו תמיד משובץ ליום שני! כן, השבוע יש חג, השבוע זה השבוע! רץ עוד באותו יום לחנות הבגדים, המשמשת גם כסוכנת כרטיסים אזורית, וקונה תמורת עמלה של 10% (השווה כל אגורה) כרטיס לסרט! מחזיק בידי את פיסת הנייר הקטנה, הקסומה, האוצרת בתוכה כוח פלאי, מרוממת נפש, אהובה, פסגת חלומותיי! מאז, מעולם לא אחזתי ביד דבר נפלא כזה, לא זכיתי בפיס ומעולם לא קרה לי נס, אבל מגע הכרטיס ההוא בידי, הוא הדבר המרגש והמשמח ביותר, שבן אנוש יכול לייחל לו!

החנות המיוחדת הזאת, בתוך שורת החנויות, של המרכז המסחרי השכונתי, שאת ריחה המתקתק אני יכול לחוש עד היום, זה הפתח לעולם מופלא, הקונה את אחיזתו בתוך העיר האפורה והמשעממת! העיר שבה יום רדף יום, ללא כל הבדל ביניהם, שהייתה באותם ימים גם עיר שאליה גורשו עבריינים מהצפון. עיר בעלת פרדוקס, שהייתה עבור צפוניים רבים העיר המלהיבה ביותר בארץ, בזכות הים הנפלא שלה, אלה סחטו את יופייה הפראי המהמם בעונה ועזבוה אחר לאנחות של חיי יום יום. בשביל האילתים היה בית הקולנוע מפלט, אל המסך שלו פרצו חיי העולם הגדול סערה כובשת: תותחי נברון, שבעת המופלאים, ספרטקוס, ועוד ועוד מהסרטים הגדולים של שנות השישים. כל מי שראה את הסרט "סינמה פרדיסו" יכול להבין את כוונתי המדויקת. זהו גן העדן המתפרץ אל תוך אולם חשוך, עם קרני אור צבעוניים, הפורצים מבעד לפתח צר ועוברים מעל לראשי הצופים אל המסך שבצד השני של האולם. האירוע הגדול ביותר של אותם שנים, היה, ללא ספק, בנייתו של בית קולנוע חדש באילת, גדול ומפואר (בלי שום השוואה לאולם הישן, שהיה בתוך מרכז תרבותי שנבנה ע"י חברת "פיליפ מוריס" האמריקנית, כתרומה לעיר אילת.)

גם היום, ממרחק 35 שנה כמעט, אני יכול להרגיש שוב את אותה התרגשות שעוררה בי פתיחתו של בית קולנוע חדש. ביאליק כתב פעם על עצמתם של חוויות ראשוניות בחייו של אדם, ואכן אפשר להגדיר חוויות אלו, לעומת רגילות, אם אני משווה למשל את פתיחות הקניונים חדשות לבקרים במקומותינו, כחוויות בעלות עוצמה אטומית.

אני עדיין יכול להרגיש את דפיקות הלב הצעיר בחזי, התרגשות הנושאת אותי כמעוף דאון, בירידה מביתי באילת אל המרכז החדש, גולש ברחובות השוממים הללו, כנישא על כפיים ממש, אפוף הילה זוהרת של אנרגיה מזוקקת, מרוכזת וזוהרת.

בית הקולנוע החדש העתיק את מרכז העיר כמה עשרות מטרים לכיוון הים, והפך להיות המרכז השליט הבלתי מעורער של העיר, מקום לראות ולהיראות בו, המקום שבו תמצא במוצאי שבת את כל מי שמרגיש שהוא עדיין חי בעיר הזאת ורוצה להרגיש חי... שם בתוך ים האנשים, יכולת לפצות את עצמך על השממון והבדידות היומיומית שלך. היה זה כמו נווה מדבר לנפש המשועממת.

העיר הלוהטת, המדברית, המבודדת כל כך, הפכה בחסות החשכה המבורכת את פנייה, והייתה פתאום מלאת חיים.

אולמות כאלה לא תמצא כבר היום, ושקיקת חיים עסיסית שכזאת כבר לא קיימים במקומותינו. כל מקום מושך היום, היוצר תורים, משוכפל מיד בהמוניו ומאבד את חיותו. על אף כל הכתרים שקשרו למצב הגרוע של היום, לא תמצא כבר עתה שמחת עניים כמו של פעם. לא תמצא עיניים בורקות בתדהמה, כרואות פלא, גם העניים של היום כבר ראו את הכול והפיהוק שולט בקניונים בעל הקומפלקסים של בתי קולנוע. את ההתרגשות של אז, בתוך הרחבה מול בית הקולנוע, כאשר המוני אנשים צובעים על הקופות והמונים מחכים להיכנס לאולם, לא ניתן עוד לשחזר לעולם, כמו הסרט פארק היורה, הוא רק עניין של ספקולציה מדעית ושל אפקטים ממוחשבים, אבל האפקט הביולוגי העצום של פעם, לא יחזור עוד!