Text Size
שלישי 17 אוקטובר 2017

דעות - מאמרים

חיבור אקדמי, המציג תיאוריה לגבי דמוקרטיה והבעיות הניצבות לפניה במאה העשרים ואחת, את הבסיס למהפכת התקשורת הפיזית ואת מאפייני קיום דמוקרטיה ברשת האינטרנט. יעשה ניסיון להצביע על עצם התהליך המתהווה ועל אפשרויות התפתחות שלו.

העבודה פורסמה במסגרת תואר שני במדעי-המדינה (אוגוסט 2000) - אוניברסיטת ת"א, בקורס "אומות ומדינות" בהנחיית ד"ר אריקה ווינטל

תוכן עניינים

1. מבוא

דמוקרטיה באינטרנט

מבנה העבודה

2. תיאוריות של דמוקרטיה ושל דמוקרטית אינטרנט

התשתית הפיזית למהפכת האינטרנט

דמוקרטיה וליברליזם

דמוקרטיה מערבית

המגמה - ליברליזם

המרחב הציבורי

3. דמוקרטיה ברשת

קהילות וירטואליות

דמוקרטיה בכלל וברשת בפרט

בעיות בדמוקרטיה

דמוקרטיה על הרשת

חסרונות ויתרונות דמוקרטית הרשת

4. סיכום

5. רשימת מקורות

1. מבוא

דמוקרטיה באינטרנט

בעבודה זו תבחן הדמוקרטיה על רשת האינטרנט.

לשם כך, יעשה ניסיון להציג את התיאוריה המערבית המקובלת לגבי הדמוקרטיה בכלל ואת הבעיות הניצבות לפניה במאה העשרים ואחת, את הבסיס למהפכת התקשורת הפיזית ואת מאפייני הדמוקרטיה על הרשת. מתוך כל אלו יעשה ניסיון להצביע על עצם התהליך המתהווה ועל אפשרויות התפתחות שלו.

בגלל היקפו הבלתי נתפס של המדיום עליו מדובר, לא ניתן לבצע סקירה מקיפה וכוללת. מכאן, שיש להתייחס בהסתייגות לכל דוגמא, ממצא או מסקנה. עיקר הסקירה מתבססת על מאמרים, מחקרים ואתרים מבוססי רשת בעצמם. המניע המרכזי מאחורי שימוש זה היה הצורך להראות את הקשר הבלתי-אמצעי בין הפעילות המתקיימת ברשת לבין המחקר המלווה אותה. עם זאת, במהלך העבודה יעשה גם שימוש במקורות קלאסיים מתורת מדע-המדינה והפילוסופיה. זאת, מתוך ניסיון לקשור בין המתרחש על הרשת לבין תורות מקובלות במדעי החברה והרוח.

המסקנה שתוצג בסופה של העבודה תהיה כי ברשת האינטרנט מתפתחת תרבות דמוקרטית חדשה ומסקרנת ביותר. כמו כן, יטען כי תרבות זו עומדת בפני מספר מכשולים אשר טרם ניתן להכריע אם תתגבר עליהם. מסגרת העבודה והיקפה לא יאפשרו קביעה חד-משמעית כזו, אולם תוצג תחזית כללית. בין היתר, בהסתמך על כך שהעבודה מתייחסת לתרבות המערבית בלבד. הניתוח והמסקנות מושפעים מכך. עם זאת, בגלל אופייה של הרשת, ניתן בהחלט להשליך את ההתפתחות בתרבות המערבית לתרבויות אחרות. כמובן, כל זאת תחת ההסתייגות החמורה של מוטיבים תרבותיים שונים המשפיעים בצורות שונות על תופעות דומות.

מבנה העבודה

חלק ראשון:

בחלק זה תתבצע סקירה כללית של חלק מהתיאוריות עליהן מתבססים ומהן מושפעים רבים מהפרויקטים הדמוקרטים שעל הרשת. כמו, גם רקע כללי לבסיס של מהפכת התקשורת.

חלק שני:

בחלק זה יוצגו מספר פרויקטים מרכזים המתקיימים על הרשת ויובאו דוגמאות לקבוצות דיון ופורומים פומביים שונים .

חלק שלישי:

כאן יוצג ניסיון לאבחן מגמות ותופעות על גבי הרשת. זאת, בהקשר להצגה שהובאה בחלקים 1 ו- 2.

2. תיאוריות של דמוקרטיה ושל דמוקרטית אינטרנט

פרק זה בא להציג בצורה כללית את תפיסת העולם המערבית את הדמוקרטיה ואת שלב ההתפתחות ההגותי שאליו הגיעו הוגי מדע-המדינה והפילוסופים המערביים. גם הבסיס לכל מהפכת רשת האינטרנט יוצג כאן בקצרה – על מנת להעניק לקורא רקע כללי למהפכה הטכנולוגית שמניעה מהלך זה.

ההצגה בחלק זה תתבצע בצורה התמציתית האפשרית מתוך התייחסות להוגים ולכתבים כאל חומר הגותי שכבר עבר דיון וזכה לביקורת חיובית ושלילית. ההנחה הנה כי ההוגים המרכזים שיוצגו כאן נתפסים, פחות או יותר, כמקובלים על כלל תחום מדע-המדינה ומדעי-החברה בכלל. כמובן שקיימות הסתייגויות רבות וחשוב להכיר בהן. אולם, במכוון נבחרו הוגים שזכו להכרה בין-לאומית נרחבת כך שההסתמכות עליהם תעורר מחלוקת מינימלית.

התשתית הפיזית למהפכת האינטרנט

אין להתעלם מהעובדה כי מקורה של מהפיכת האינטרנט, ובודאי הביטוי שלה כדמוקרטית רשת, הוא במהפכת התקשורת הפיזית עצמה. לכן, קיימת חשיבות רבה בהבנת משמעותו של השינוי הטכנולוגי ושל האופקים שהוא יאפשר להתקדם לעברם.

התפתחותה של התקשורת האלקטרונית, לכל סוגיה, מאפשרת כיום ובעתיד נגישות רבה לכל סוג וכמות של מידע. תיאורטית, מתאפשרת כאן נגישות מושלמת וחסרת כל מגבלות של הפרט למידע הנדרש על ידו. בטכנולוגיה הקיימת לא ניתן לחסום את רשת זו. חיזוק לכך ניתן למצוא בחוק 'מור'[1] (ממייסדי אינטל ב- 1964) שגורס הכפלת כוח המחשוב כל 18 חודש והצופה כי ייבלם טכנולוגית בשנת 2017 ובכך יציג סף עליון ליכולות מחשוב. משמעות נתון זה הנה כי יכולות המחשוב יבלמו, אם לא יעצרו בשלב מסוים, בעוד התשתית הפיזית עצמה והמשך התרחבותה של הרשת לא יעצרו.

למעשה, כבר כיום קיימת תשתית רשת החוצה גבולות, מדינות ויבשות[2]. זוהי תשתית תקשורת אדירה – גם במובן הפיזי שלה וגם מנקודת מבט של יכולת וסדרי גודל. בקרוב יוכל משתמש בודד להקים לעצמו חיבור וירטואלי ישיר בינו לבין כל משתמש אחר על גבי הרשת. יכולת כזו, ביחד עם מורכבות גדולה של מערכת הקשרים הפיזית של הרשת הופכים ניסיונות חסימה ומעקב לבלתי אפשריים – באופן מעשי. כך, עוד לפני שהוקמה תשתית ראויה של תקשורת אל-חוטית ובעיקר מיקרו-גל (כלומר, לוין). אמנם, גוף מקצועי ומיומן יוכל לנטר ולפקח בקלות על תעבורה של משתמש בודד. אולם, ניסיון לניטור של כלל המשתמשים נראה כנדון לכישלון.

לכן, בהתחשב באופק ההתפתחות של יכולות מחשוב בתחום החומרה, התוכנה ושל תחום תשתיות התקשרות, ובהתייחס לנושא עבודה זו - לא נראה כי בטווח הארוך תהיה יכולת של גוף שלטוני כלשהו לבצע חסימה מעשית ומוחלטת של הרשת.

דמוקרטיה וליברליזם

דמוקרטיה מערבית

הדמוקרטיה בתרבות המערבית עברה מהפכים ותהפוכות רבים. החל מדמוקרטית הכיכר האתונאית, דרך מדינות הלאום וכלה במשטרים הליברלים המודרניים של ימינו. במהלך ההיסטוריה עסקו הוגים רבים בכללים ובמסגרות שחובק בתוכו המושג דמוקרטיה. אולם, בהחלט אפשר לקבוע כי בסיומה של המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת ניתן לחלק את ההתייחסות לדמוקרטיה לשתי מגמות מרכזיות.

האחת העוסקת במהות כקודמת לתהליך והשניה טוענת כי התהליך קודם למהות (Process ו- Substance בהתאמה). שתי גישות אלו, גם אם נוגדות במובנים רבים, משלימות, למעשה, אחת את השניה. הטיעונים שמעלה כל צד לזכותו ולחובת הצד השני מרכיבים ביחד חזית רחבה ומוצקה המבססת את מעמדה של הדמוקרטיה המערבית המודרנית.

כנציג של התפיסה הגורסת התקיימות המהות לפני התהליך, ניתן להביא את רוברט דאהל. במאמרו 'משטרים ואופוזיציות'[3], הוא מסביר כי, "אין בעולם אף מערכת גדולה אחת שהדמוקרטיזציה שלה היא מלאה"[4]. בגלל מגבלה מובנית זו תוגדר דמוקרטיה, "…כצירופם של לפחות שני מדדים: מאבק ציבורי והזכות להשתתף בממשל"[5]. זאת, על מנת להבטיח התקיימות מינימלית ובסיסית של עקרי המהות – גם אם יש קושי בקיום התהליך עצמו במלואו.

סמואל הנטיגנטון מייצג את הטוענים כי בדמוקרטיה התהליך קודם למהות. הוא קובע כי, "ההגדרה של דמוקרטיה במובן של בחירות הנה הגדרה מינימלית"[6] ומספקת. קביעה כזו אינה משאירה ספק בדבר חשיבותו ומרכזיותו של תהליך עצמו. אולם, אפילו הנטיגנטון מרחיב ומבהיר כי נגדיר, "מערכת פוליטית, במאה ה- 20, כדמוקרטית כשמקבלי ההחלטות בה נבחרים בעזרת תהליך בחירות הוגן, שווה ותקופתי שבו, למעשה, כל האוכלוסייה הבוגרת יכולה להצביע"[7]. זאת, מתוך הבנה "שקיומן של זכויות אזרחיות ופוליטיות אלו לחופש הדיבור, הפרסום, הויכוח, הכינוס וההתארגנות נחוץ להתקיימותו של ויכוח פוליטי וקיומן של בחירות"[8]. כלומר, למרות העדפת התהליך מובהרת חשיבות המהות מבחינת האתוס הדמוקרטי.

כאמור, השילוב בין ההכרה בחשיבותו של התהליך, כבסיס ליכולת לספק את המהות הדמוקרטית, ואת ההכרח להתקיימות המהות, בכדי לאפשר את התקיימות התהליך, מבססת את מעמדה של הדמוקרטיה במערב.

המגמה - ליברליזם

התחזקותו והשתלטותו של האתוס הליברלי בתרבות המערבית הנו נהיר לכל. אתוס זה מעמיד את היחיד במרכז ההוויה ומעדיף את טובתו האישית על פני זו של הקהילה. אין ספק, כי התמקדות התעניינותו של הפרט בעצמו, במקום בחברה הסובבת, הולך וגובר.

תהליך זה ניכר לאורך ההיסטוריה של התרבות המערבית. החל מהחברה הפיאודלית - בה הריבון היה פרט יחידי או קבוצת פרטים מצומצמת שהתבססה בעיקר על קשרי דם. לעבר המדינה האוליגרכית - בה מתקיים מעמד בורגני\עירוני לצד שלטון סמי-מלוכני או אוטוריטרי. דרך המעבר למדינת הלאום ולמדינות האידיאולוגיות הגדולות (פשיזם, קומוניזם וקפיטאליזם) בהן ההמון החל לקחת חלק פעיל בקביעת מדיניות והוצאתה לפועל. עד להופעתה של מדינת הרווחה (במידה כזו או אחרת) הדמוקרטית וביסוסה - אשר הבטיח לפרט זכויות סוציאליות בסיסיות ואף למעלה מזה. אין ספק, כי "… המאה העשרים עדה בעליל לשיפור מדהים במצב החומרי [של האדם המערבי א.ה.]", שיפור שבו, "… במידה רבה ניכרת פרי החקיקה החברתית הנמרצת ששינתה את המערך החברתי"[9]. ההתמקדות בחירות הפרט ובבעיות והדילמות הנוצרות מכך מהווה תוצר של שינוי תרבותי זה בדיוק.

לאחר התבססות המדינה הדמוקרטית הסוציאלית נפנה הפרט מהתעסקות בבעיות המדינה ברמת הלאום והאתניות להתמודדות עם אתגרים ליברלים הנוגעים לרווחתו האישית ולהוויה העצמית שלו. במהלך החצי השני של המאה העשרים תפס האתוס הליברלי מקום מרכזי וכמעט בלעדי בתרבות המערבית. מצב זה הוא תוצאת לוואי של התפתחות הקפיטליזם. תהליכים כמו הגלובאליזציה הכלכלית העולמית, איחודים יבשתיים כלכלים ופוליטיים ואיחודים במסגרות בין-לאומיות ספורטיביות ותרבותיות אחרות מסמלים זאת יותר מכל.

כתוצאה מכך, במאה העשרים ניתן פחות ופחות למצוא כתבים והוגים המבקשים להגדיר ולבאר מחדש את משמעות הצדק, החופש והחירות וגדל מספרם של הוגים הבוחרים להתעסק בבעיות הנוגעות באופן ישיר ליתרונות וחסרונות השיטה הדמוקרטית. התפתחות האתוס הדמוקרטי והפיכתו למובן מאליו היוו חלק בלתי-נפרד מתהליך זה. במקביל לתנועה של הפרט לעבר ההתמקדות בעצמו התפתחה התפיסה הדמוקרטית. ההתמקדות בשני המדדים המרכזים של רוברט דאהל מגיעה לשיא פריחתה מבחינת הפרט המערבי. הדיון על עצם הגדרת הדמוקרטיה ועל מתן העדפה למהות או לתהליך מאבדת מחשיבותה. למעשה, כמעט ואין מערער על עצם האתוס הדמוקרטי אלא, רק דיון וויכוח המתייחס לדרכי השגתו ולשימושים בו.

הגות שיכולה להיתפס כמייצגת את התנועה לעבר האתוס הליברלי ולעבר ההתמקדות של הפרט בעצמו הנה התורה הקיומית[10]. במסלול התפתחותה יש דמיון רב למסלול ההתפתחות של המחשבה המדינית בכלל. כלומר, תנועה לעבר התמקדות בפרט והחופש המוענק לו. תנועה זו תרמה תרומה ניכרת לתהליך השתלטות האתוס הליברלי על התרבות המערבית.

התהליכים שעברו על ההוגים הקיומיים הביאו להכרת התפישה הקיומית האגוצנטרית בקיום פרטים נוספים בחברה. פרטים אחרים, אשר הנם בעלי מאוויים וזכויות שאינן פחותים מאלו של הפרט. גם הוגה קיומי מרכזי כמו ז'אן פול סארטר הגיע להכרה כי, "חירויות אלה כמו, למשל, חירות ההבעה, חירות ההתארגנות, חירות השביתה, החירות להחליף דירה או מקום עבודה אכן תלויות בתמיכתן של חירויות אחרות ובני אדם אחרים"[11]. המסקנה, הברורה מבחינתו, הנה כי – "…החיפוש של האדם האותנטי את דרכו ואת זהותו [צריך להיות, א.ה.] לא כנגד בני האדם האחרים, אלא יחד עמם"[12]. נראה, כי מסלול התפתחות כזה מוליך להכרה בצורך של הפרט לחיות בחברה - כדי שיצליח לספק את כל דרישות המהות העצמית שברצונו לייצר ואשר לבדו לא יוכל להשיג. יתר על כן, על החברה חובה להיות חברה דמוקרטית - כדי שכל סובייקט יוכל לממש בה את הגדרת מהותו העצמית באופן מרבי, מבלי לפגוע ביכולת של הסובייקטים האחרים להשגת אותה מטרה. הוא אף קובע כי קיימת "תנועה היסטורית הרותמת את האקזיסטנציות הרציונאליות של תקופתנו למימוש המשטר היחידי השומר על כבוד האדם: הדמוקרטיה הסוציאליסטית"[13].

אולם, ביסוס הדמוקרטיה והזכויות הליברליות של הפרט ברמה המעשית וברמה ההגותית (כלומר הבטחת המהות) לווה גם בהרחבת דרישת הפרט ליתר מעורבות (כלומר בתהליך). מעורבות שלאו דווקא מתאפשרת במסגרות הנוכחיות. התפתחותה של רשת האינטרנט והשתלבותה בתרבות המערבית מהווה מרכיב מרכזי בתהליך זה כשהפרט המערבי מוצא ברשת מקום מפלט למאווים הליברלים שלו.

המרחב הציבורי

אחד מהמושגים הנפוצים ביותר בדיון המתייחס לדמוקרטיה ברשת האינטרנט הנו המרחב הציבורי (Public Sphere בלעז). תיאוריה זו מבוססת על "נקודת המבט האורגנית של הרברט ספנסר על החברה", ופיתוח שלה הגורס "כי תקשורת ותחבורה מהווים את מערכת העצבים והעורקים של החברה"[14]. תפיסה זו התפתחה במה שנקרא אסכולת שיקגו, שראשיתה עוד בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה ושראתה ב- "תקשורת, תהליך שבו אנשים יוצרים תרבות ומתחזקים אותה"[15].

יורגן הברמס מסביר, כי: "המרחב הציבורי הבורגני יכול להיתפס, מעל הכל, כמרחב של אנשים פרטיים המתאגדים כציבור… והטוענים לזכות על המרחב הציבורי המווסת מלמעלה… לצורך דיון על התקנות והיחסים השולטים…"[16]. "הברמס מדגיש את חשיבותה הרבה של התקשורת במרחב הציבורי"[17] במובן הלשוני הפשוט והטכנולוגי המרוכב. לכן, משתמע כי בחברות פחות מפותחות יהיה קושי רב בעיצוב מרחב הציבורי זה. חשיבותו הרבה של המרחב הציבורי מודגם, "בהתמקדות בניסיון לעשותו [את המרחב הציבורי, א.ה.] למקור עיצוב ההסכמה הציבורית, במקום מרחב שבו יתומרנו עמדות ציבוריות"[18].

כלומר, התפתחותה של חברה, של תרבות, קשורה קשר הדוק למערך המקשר בין הפרטים המרכיבים את אותה חברה. מערך זה הנו תולדה ישירה של מערכת התקשורת הקיימת. מערכת, הכוללת בתוכה את השפה עצמה, האמצעים בעזרתם מתרחש הדיון ודרכי איסוף והפצת המידע. הפן הטכנולוגי, מנקודת המבט ההיסטורית במחקרו של הברמס, הנו קריטי בחשיבותו. אופי התשתית, חופש התנועה שהיא מאפשרת ומרחב האפשרויות שהיא מספקת – מהווים כולם מדדים להתקיימותו של מרחב ציבורי דמוקרטי-ליברלי.

3. דמוקרטיה ברשת

עצם התקיימותה של דמוקרטית רשת הנו עניין הנתון בהחלט לדיון וויכוח. מצד אחד, מתקיימים ברשת האינטרנט גופים, ארגונים וקהילות שונות המנסים להציג חזות דמוקרטית מרבית. אולם, למעשה לא התקיימה עד היום דמוקרטיה עממית אמיתית ברשת. זאת, מנקודת מבט של יכולת הפרט להיות מעורב, בצורה אמיתית, בתהליכי קבלת החלטות ברמת המדינה – כפי שנדרש בדמוקרטיה.

על הרשת מתקיימות קבוצות דיון נרחבות ובין-לאומיות, פורומים מקצועיים ואפילו אתרי-בחירות ניסיוניים – בעיקר של ממשלת ארצות הברית. המכנה העיקרי המשותף לכולן הוא התקיימות מעין קהילה וירטואלית. מונח אחרון זה הנו בעייתי מכיוון שהוא משמש בתחום מדע-החברה להסברן של תופעות חברתיות דומות למדי - אך שונות באופן מהותי באותו זמן.

קהילות וירטואליות

המינוח 'קהילה וירטואלית' הפך לנפוץ ביותר על גבי רשת האינטרנט. אולם, באותו זמן הוא משמש גם במדע-החברה וחשוב להבהיר את ההבדל הניכר בין הקהילה הוירטואלית כתפיסה של התהוות אתוס לאומי-אתני לבין תפיסתה כרב שיח המתפתח על רשת האינטרנט. עם זאת, למרות שצמחו מתוך שני תחומים נפרדים ושונים הרי שכיום הם הולכים ונקשרים בניהם מתוך חיבור מעניין אשר תורם רבות להבנת כיווני ההתפתחות של הדמוקרטיה על רשת האינטרנט. חיבור זה הוא החיבור שבין הקהילה הוירטואלית התיאורטית לבין זו הממשית על הרשת. בשני המקרים מדובר על קהילות החוצות גבולות גיאוגרפיים ואשר תהליך התהוותן לא מעוגן בהכרח בהתרחשות יחידה ומקומית.

בספרו 'קהילות וירטואליות'[19] מגדיר בנדיקט אנדרסון את הקהילה המדומה המבוססת על אתוס לאומי-אתני, דתי או דומה להם. הקהילה הנה מדומיינת במובן זה שהיא נתפשת כאחווה עמוקה בין אנשים הנמצאים על אותו מישור. מכנים משותפים כמו דת, תרבות או אידיאולוגיה הם המאפיינים ומולידים את הקהילות האמורות. יתר על כן, אין הכרח ליכולת או לעצם התקיימות תקשורת ישירה בין חברי הקהילה. הקשר המהותי מתקיים בחשיבות לא פחותה מזו הגיאוגרפית. מכיוון, שהכרח הוא כי התודעה והדימוי של שייכות לקהילה תתקיים אצל כל אחד ואחד מהם. תהליך יצירת הקהילה, על-פי אנדרסון, תלוי בערעור השפה השולטת – או, ליתר דיוק, ערעור המינוחים והמונחים שלה. כמו כן, מוענקת חשיבות רבה לטכנולוגיה המאפשרת יצירת תהליך זה. שילוב הופעת טכנולוגיה חדשה, ביחד עם ההשפעה שלה על כרסום בקהילות הקיימות יוביל, כמעט בהכרח, ליצירת קהילות חדשות. ברשת האינטרנט ובהווה התרבותי המערבי יצירה זו מתבטאת בעיקר בקהילה הוירטואלית של הרשת.

אולם, במאמרו 'הקהילה והמדינה'[20], קובע מק-איוור כי "חיים אנו את חיינו בתוך קהילה; ואין אנו חיים בתוך מדינה"[21]. מכך משתמע כי הפרט מוצא את עצמו מאוגד במסגרת המדינתית כתוצאה מתהליך שלאו דווקא חפץ בו ולא מין ההכרח שהיה הטבעי ביותר להתרחש. "יש להצטער על כך, שהלשון…לא העניקה לנו אלא מונח אחד בשביל קהילה מסוימת ומדינה מסוימת גם-יחד"[22]. עולה מכאן כי החשיבות המוענקת למימד הגיאוגרפי, בטיעונו של אנדרסון, נדרשת לעיון ולבדיקה מחודשת. משום, שאין שום מחויבות כי קהילות ומדינות יהיו ישויות זהות. יתר על כן, קהילה - ממשית או וירטואלית - יכולה להתפרס אל מעבר לגבולות גיאוגרפיים או להקיף רק חלק קטן משטחה של מדינה ריבונית.

סדרי הגודל של קשרי גומלין בקהילות מרובות משתתפים הם גדולים ביותר. לכן, התקיימותה של קהילה וירטואלית דמוקרטית אמיתית על רשת האינטרנט, בודאי ברמה הבין-לאומית, מוטל בספק. נדמה שהקושי ביצירת האינטראקציה במערכת כזו הוא גדול מדי. לא לחינם הקהילות הגלובליות היחידות שמתקיימות לאורך זמן מתבססות על אתוסים שאינם דמוקרטים במהותם - כמו הדת או האתניות. נדמה, כי כיוון התפתחות הקהילות הוירטואליות יהיה כזה שיעניק את הדגש לקהילות קטנות ומקומיות. כלומר, אוטונומיה לקהילה קטנה - שכנראה תהיה גם מוגבלת גיאוגרפית - לנהל את ענייניה. הקהילה המקומית תתפתח מתוך הנחה כי מה שבאמת מעניין את הפרט הנה רווחתו האישית, המיידית והישירה. קהילה זו תהווה מסגרת ומוסד אשר כל פרט חי ולוקח בו חלק, בצורה ישירה ובלי אמצעי תיווך, ואשר לו העדפתו הראשונית נתונה. ההעדפה למקומי ולמיידי ברורה, משום ש: "לעולם אין בכוחה של המדינה לבטל אותם מוסדות [של הקהילה, א.ה.], או לרשת את מקומם"[23].

אין משמעות הדבר כי בחיי הקהילה המקומית לא ימצא מקום למאפיינים דתיים, תרבותיים ואחרים אשר שולטים כיום בשיח הציבורי הלאומי והמדיני. מאפיינים אלו יהוו אבן בסיס לקיום הקהילה אולם ימצאו ברקע כהנחות יסוד בלתי ניתנות לערעור - בדומה לקיבועו של האתוס הדמוקרטי-ליברלי. הנחות אלו יהוו מעין הסכמה לאמנה מקומית שתאפשר חיים בדו-קיום בין פרטים ותוך התעסקות והתמקדות בבעיות מקומיות כמו איכות חיים, חינוך, תרבות וכו'.

אחת מהדרכים להקטין את אי-שביעות הרצון הנה צמצום מספר הקבוצות המעורבות ואף את מספר הפרטים עצמם. צמצום, לא במובן של הסמכת מיעוט לקבל החלטות בשביל הרוב - אלא במובן של ביזור התהליך. כלומר, הקטנת מספר המשתתפים בכל פורום תקטין את הסכנה שהתוצאה לא תהיה משביעת רצון וכי-יהיו פרטים שיפגעו ממנה. קהילות מקומיות מצומצמות נראות כתשובה טובה, אם גם חלקית, לכך.

יתר על כן, בקהילות רחבות היקף, בעיקר במובן הגיאוגרפי, יהיה קושי רב בהוצאה לפועל של החלטות מתקבלות. משום ש: "הדמוקרטיה תלויה ביכולת אזרחיה [של אותה קהילה וירטואלית, א.ה.] לפעול בהתאם לתוצאות הדיון שהתרחש והמידע שנאסף"[24].

הקושי בניהול קהילות ברמה הגלובאלית ואף ברמה הבין לאומית – מבחינה מהותית ומבחינה מעשית - מובן למדי. חוסר יכולתם של כל הפרטים להיות מעורבים בתהליך קבלת ההחלטות ובהוצאתן לפועל מוכר כבר כיום ברמת המדינה. הבעייתיות, בהעברת אותן בעיות למערכת בין לאומית מורכבת עוד יותר, ברורה. דומה, כי הפרט המערבי החותר לעבר חופש ליברלי מוחלט, לא ימשיך להסתפק במעורבות כה שולית בתהליכים המשפיעים על חיי היום-יום שלו, על רווחתו ועל איכות חייו המיידית. לכן, נראה שיבחר לפנות ולהתמקד בקהילה המקומית.

עם זה, אין בכל האמור לפסול אפשרות התקיימות קהילות וירטואליות חובקות עולם. אולם, מן הסתם, תוכן הדיון בהן וההשלכות לא יהיו כמו אלה של הקהילה המקומית. כבר כיום מתקיימות קבוצות דיון בין-לאומיות ופורמים נרחבים אשר מטרתם להגדיר תקנים ותקנות המשמשים בעיקר בארגונים גדולים ובין-לאומיים. סביר להניח כי קהילות כאלו יתעסקו בעיקר בהגדרות של תכנים שאינם נוגעים ישירות לפרט – כלומר, לא קהילות שכל מטרתן לדאוג למהות הדמוקרטית.

דמוקרטיה בכלל וברשת בפרט

בעיות בדמוקרטיה

במציאות העכשווית, המתהווה בתרבות המערבית, מודגש הפער העצום בין מעורבותו הישירה של הפרט, כפי שמוצגת בדמוקרטיה האתונאית, לבין החסמים והמגבלות הנציבים בפניו בדמוקרטיה המודרנית. גודש המידע, ביחד עם תהליכים חברתיים ותרבותיים מניעים את התנתקות הפרט מהתהליך הדמוקרטי האמיתי. זאת, בהפוך לקביעה כי, "תנאי הכרחי להתפתחות זהות דמוקרטית חזקה וחיובית הוא היכולת לדון עם אחרים על בעיות פוליטיות"[25].

היסטורית, תהליך זה נחזה ונצפה על ידי כמה מההוגים המרכזים של המאה התשע-עשרה והעשרים. הוגים כמו, מקס וובר ורוברט מיכלס, התייחסו למגמת השתלטותה של הביורוקרטיה ולתהליך הניתוק של הפרט מהמערכת. מיכלס, בפרשנותו לחוק הברזל של האוליגרכיה, קובע כי "הארגון משמעו הנטייה לכיוון האוליגרכיה"[26]. אין ספק כי נטייתה של התרבות המערבית לעבר ארגון הולך וגובר של מערכות השלטון תואמת תאור זה. התפתחות הנובעת משינוי בתודעת-שירות, הגדלת היקף ומאפייני השרות וכדומה, שהאזרח מקבל. צרכים ודרישות אלו מהווים תוצר ישיר של תהליך השתלטותו של האתוס הליברלי ותואמים לתהליך המתואר על-ידי מיכלס. דומה, כי המשך מגמה זו הנו בלתי-נמנע בתרבות המערבית.

יתר על כן, כיום: "רוב התהליך הפוליטי אינו דמוקרטי. אלא, הוא נשלט על-ידי מוסדות האליטה – בעיקר על-ידי קמפיינים פוליטיים ומדיה פוליטית הבוחרים איזה מידע להעביר באמצעות המשאבים המצומצמים של התקשרות"[27]. התנהגות זו של השכבות השולטות, ביחס למינון וסוג המידע המועבר לציבור, מביאה לכך ש: "העדרו הכמעט מוחלט של מקום בו המרחב הציבורי יכול להתקיים הנו הבעיה המרכזית הניצבת בפני הדמוקרטיה"[28].

בעיה חדשה הניצבת בפני המערכות הדמוקרטיות המערביות הנה פריצת הגבולות המאפיינת את התרבות המערבית מתנגשת עם התפיסות הישנות של מדע-המדינה. ההגדרה כי, "המדינה היא אותו ציבור של בני אדם בתוך תחום ארץ מסוים התובע לעצמו (בהצלחה) את זכות המונופולין לשימוש באלימות על פי דין"[29] כבר איננה מסוגלת להתמודד עם השינויים במערכות היחסים בין הפרט למדינה, בין מדינה למדינה ובין המדינות לארגונים בין-לאומיים שונים. חשיבותו של הגבול הגיאוגרפי ושל השיוך הפיזי המידי הולך ופוחת.

הגידול בהיקף של מספר המעורבים בקהילות הבין-לאומיות רק מדגיש את העובדה כי: "פגם אפשרי בכל תהליך של קבלת החלטה הוא בכך שיתכן ולא ישיג את התוצאה המקווה"[30]. כיום, כבר ברור לכל העוסקים בתחום מדעי-המדינה כי לא ניתן לספק את רצונן המלא של כל הקבוצות השותפות למשחק הדמוקרטי. האיזון העדין שבין ההקפדה על קיום עצם ההליך הדמוקרטי, לבין הניסיון לממש במלואה את המהות הדמוקרטית מביא לאי-שביעות רצון כזו.

דמוקרטיה על הרשת

המדיה התקשורתית החדשה, שמציגה מהפיכת התקשורת באמצעות רשת האינטרנט, מתאימה לטענה כי: "מה שנדרש להבטחת המשך קיומו של האתוס הדמוקרטי, הוא שינוי במדיה הפוליטית"[31].

בעידן שבו הפרט שואף להתמקד בעצמו ושיש לו נגישות רבה למידע הקיים, בשפע רב כל-כך וזמין בכל מקום, הדמוקרטיה יכולה לנוע בשני כוונים. בספרו 'הקהילה הוירטואלית'[32] צופה Howard Rheingold יצירתה של מניפולציה טוטליטרית שתנצל את המידע האישי הנאסף ברשת (כלומר, 'דיקטטורת מידע' שתנוהל ע"י מיעוט בעל יכולת טכנולוגית עליונה), או קהילה וירטואלית ('דמוקרטיה קהילתית ישירה') שתהיה מעין אגורה אתונאית.

דיקטטורת המידע

דיקטטורת המידע הנו מהמאפיינים הבולטים של גסיסתה של הדמוקרטיה הייצוגית. יכולתו של הפרט להתמודד עם גודש המידע המוצג בפניו הנה כמעט זניחה. למעשה, "על ידי קביעת נתיב התפתחות הדיון, המדיה הפוליטית אוכפת מודל של דיון פוליטי הנובע מלמעלה – כזה, שבו לממוקמים בראש היררכית המידע יש יכולת לשלוט בסוג המידע הזורם למטה. זו אינה דמוקרטיה"[33].

מגבלה זו, ביחד עם החסמים שמציג רוברט מיכלס[34] מהווים מחסום כמעט בלתי-עביר בניסיון להשתלב בשכבה השלטת. בנוסף לכך, בגלל תהליך הגלובאליזציה גודש המידע רק גדל ועמו התרחקותו של הפרט מנגישות לאליטה. בכך, רק הולכת ומשתלטת דיקטטורת המידע על חיי התרבות המערבית.

דמוקרטיה קהילתית ישירה

"הרעיון של הדמוקרטיה הייצוגית המודרנית…מכיר בקיומה של רשת תקשורת של אזרח לאזרח המוכרת כחברה האזרחית או ה- Public Sphere"[35]. שילוב בין הצורך הבסיסי של הפרט לאפשר חיים בחברה, על מנת להביא לרווחתו המקסימלית של הפרט, עם תהליך ההתפתחות התרבותית הטבעי - הנובע ממהפך טכנולוגי - מוביל בהכרח ליצירת רשת תקשורת מפותחת.

התגשמות 'הדמוקרטיה הקהילתית הישירה' יכולה להתאפשר בזכות העובדה כי עושר המידע יאפשר חזרה לדמוקרטית הכיכר האתונאית על רשת האינטרנט. מכיוון, שכאמור בקהילות קטנות, "האזרחים יכולים להחליף דעות על עניינים בעלי חשיבות לטוב הכללי, כך שדעת הציבור יכולה להתעצב".

צורך זה, שלא להותיר את הרשת לגדול ולהתפתח מעצמה ובלי קו מנחה, נובעת מהסברם של Sproul ו- Kiesler , כי: "בברור, טכנולוגיה [זו של מהפכת המידע, א.ה.] בפני עצמה אינה כופה שינוי. ניהול מדיניות ובחירה חשובים לא פחות"[36]. מכאן, שההכרח בפיתוח מסגרת הגותית כזו מובן מאליו.

חסרונות ויתרונות דמוקרטית הרשת

לביטוייה הרבים של הדמוקרטיה על רשת האינטרנט יש חסרונות ויתרונות רבים. לא כאן המקום לפרט את כולן ובודאי לא לנתח את המרכיבים של כל חסרון או יתרון. אם זאת, יש מספר מאפיינים בולטים המחייבים אזכור.

פרויקטים ניסיוניים, "…חשפו כמה ליקויים בסיסים ברעיון של בחירות אלקטרוניות כפי שהן מצטיירות היום"[37]. חלקם הגדול של הליקויים מתרכז דווקא בהיבט הטכני ולכן בהחלט מציב פתח לאופטימיות רבה בהקשר זה. התגברות על מגבלות טכניות אלו יביא לייעול תהליך ההצבעה ולהגדלתו – מעצם העובדה המקלה על נכים ותושבים מאזורים מרוחקים להגיע לקלפי פיזי. עם זאת, "…הבעיה העיקרית [נותרה, א.ה.]…הפגיעה בחשאיות ההצבעה"[38]. אין ספק, כי במערכות בחירות מבוססות רשת ואשר בהן ערוצי התקשרות מוגדרים וידועים מראש ניתן לחשוף את שמות המצביעים ואת דרך הצבעתם. יתר על כן, ניתן בהחלט לשבש את מהלך ההצבעה התקין ולגרום לעיוות בתוצאה הסופית. החשאיות בהצבעה הנה מרכיב מרכזי בהליך הדמוקרטי המערבי ולכן פגיעה כזו תהיה אנושה.

מגבלה אחרונה זו מונעת את המעבר הגורף להצבעה ברשת וניצול היעילות שתושג בכך. עיכוב זה מביא לכך שרבים מביטויי הדמוקרטיה על רשת אינם מופיעים כהליך בחירה אלא דווקא כפורומים לדיון, הצגת עמדות ודעות, החלפת מידע וידע, דיון וקבלת החלטות. פורומים אלו הפכו לחלק בלתי-נפרד מתרבות האינטרנט ומשמשים ככלי חברתי ומקצועי מרכזי בהתפתחותה. לרוב, מתקראים פורומים אלו בכינוי 'קהילות' מתוך ההקשר לקיום קהילה וירטואלית. כאמור, הקהילה יכולה להתייחס ולעסוק במגוון רחב של תחומים. 'קהילת אם' מרכזית וידועה אחת כזו הנה קהילת IOL המכילה בתוכה עשרות קהילות משנה העוסקות במגוון נושאים נרחב – www2.iol.co.il/communities/. מעקב אחרי קהילות כאלו יצביע על הצלחה מרובה שלהן. אם זאת, לא ניתן להביא אותן כדוגמא לביטויי אמיתי וברור של דמוקרטיה.

4. סיכום

בעקבות הסקירה שהוצגה בעבודה זו, ובהסתמך על פורומים דמוקרטים שונים הנמצאים על רשת האינטרנט, ניתן לומר כי, "דפוסי ההתנהגות החברתית ברשת…אינם שונים מההתנהגות החברתית בעולם האמיתי"[39]. אם כי, יש לשים סייג לאמירה זו ולהדגיש כי בהחלט מדובר במדיום שונה וחדש שלא נחקר ונבדק דיו וכי ניתן למצוא הבדלים מהותיים בינו לבין אמצעי-תקשורת אחרים. ברור, כי "למדיום האינטרנט עצמו השפעה רבה על נטייתה של התקשורת לעבר שוויון בדיון, בקביעת סדר היום וקבלת החלטות"[40]. "האינטרנט מציג הזדמנות להרחיב את נקודת המבט, את מרחב האפשרויות ואת צורת ההתבטאות"[41] בצורה ניכרת. אולם: "…האינטרנט אינו מתפקד בחלל חברתי משלו"[42]. המסקנה הישירה מקביעה זו הנה שאין זה הגיוני להניח כי תתפתח בו מערכת חברתית חדשה, נפרדת ושונה.

מכיוון שלא צפויה להתפתח בו ישות חברתית נפרדת הרי שיש להביע "…דאגה מיכולתו של האינטרנט להפוך לכלי מעקב, בקרה והפצת מידע כוזב"[43]. ובכך, למעשה, להחליף את תקשורת ההמונים העכשווית.

חברות ותרבויות הנן דינמיות ומשתנות ללא הפסקה ובייחוד במדיום החדש – הוא רשת האינטרנט. רשת המהווה חלק בלתי נפרד ומהותי מעתידה של תרבות המין האנושי והתרבות המערבית בפרט.

תנועת התרבות המערבית לעבר הוויה קיומית של הפרט והתמקדותו באני הסובייקטיבי - מחייבת בניית כלים מתאימים. ברור כי יש להביא לשינוי באתוס הדמוקרטי הנוכחי ובתפיסת התרבות המערבית את הדמוקרטיה הייצוגית בפרט. משום, שנדמה "כי בעתיד – כשתגבר הגישה לטכנולוגיה מספקת המידע – פורומים ציבוריים צריכים להיות מוקמים בכל קהילה – על מנת להבטיח כי לכל אזרח תהיה האפשרות להשתתף"[44]. חשיבותה של הקהילה המקומית רק תלך ותגבר בעוד זו של הקהילה הלאומית והבין לאומית תלך ותפחת.

"מבנה האינטרנט משמעו כי יהיה זה קשה ביותר למונופולי תקשורת ומדיה להגיע לשליטה דומה לזו הנמצאת בידיהם כיום…"[45]. בודאי, בהתחשב במגבלות התשתית ויכולות המחשוב הצפויות בעתיד הנראה לעין. כמובן, שאסור להסתיר, ולו לרגע, את הספקות הרבים הנוגעים לרשת האינטרנט, לחופש השימוש האמיתי בה ולסכנת השתלטות האליטות עליה. בחינת ניסויים כמו פרויקט ה- eDemocracy במינסוטה[46], ה- PEN של סנטה-מוניקה[47], הבחירות לנשיאות ארה"ב[48] או פורומים שונים על הרשת מביאים למסקנה הבלתי נמנעת כי המרכיב השלילי קיים ומהווה בהחלט איום על עתידה של הדמוקרטיה בתרבות המערבית.

אולם, התיקונים וההתאמות הנדרשים הנם ברי השגה בהחלט. חלקם כבר נמצאים בהתהוות – כמו נגישות חופשית, זולה וזמינה לרשת – וחלקם נדרש שיסתייע באותה הגות ואתיקה שעבודה זו מנסה להציג כהכרחית. משום ש- "קהילות וריטואליות יוכלו לסייע לאזרח להחיות את הדמוקרטיה, או שישמשו בכדי להציג לנו חבילה אטרקטיבית כתחליף לדמוקרטיה"[49]. אם ברצוננו להימנע מהאפשרות האחרונה – יש לפעול בהקדם ליישום מסקנות עבודה זו.

"בגלל שהמרחב הציבורי תלוי בתקשורת ובדיון חופשים, ברגע שהישות הפוליטית גדלה מעבר לתכולת חדר אסיפות עירוני - מרכיב הדיון הפוליטי הפתוח והחופשי מושפע באופן קיצוני משינויים בטכנולוגיה"[50]. אזי, אם ברצוננו לנסות לשמר, ואולי אף לפתח ולשפר, את האתוס הדמוקרטי-ליברלי המערבי. חובה על התרבות המערבית לפתח הגות פילוסופית ומדינית ראויה.

הנה ניתנת לתרבות המערבית הדמוקרטית אפשרות לתקן חלק מהעוולות שנגרמו לחברה ולקהילה כתוצאה מהשתלטות האתוס הליברלי. אתוס אשר גורס שימור מתמיד של זכויות הפרט – גם על חשבון פגיעה בקהילה. כעת, נדמה, מופיע האינטרנט כמדיום תקשורתי חדש המאפשר "את החיפוש של האדם האותנטי את דרכו ואת זהותו לא כנגד בני האדם האחרים אלא יחד עימם"[51].

5. רשימת מקורות

1. מיכלס רוברט, חוק הברזל של האוליגרכיה, במדינה וחברה (א) בעריכת איזנשטדט, גוטמן ועצמון.

2. וובר מקס, הפוליטיקה בתורת המקצוע, הוצאת שוקן, ירושלים ות"א, תשכ"ב.

3. ישעיהו ברלין, ארבע מסות על חירות, רשפים, תל-אביב, 1971.

4. ר.מ. סמק-איוור, הקהילה והמדינה, בסוציולוגיה פוליטית בעריכת ש.נ. אייזנשטדט, עם-עובד, 1959.

5. יעקב גולומב, מבוא לפילוסופיה של הקיום, אקזיסטנציאליזם, אוניברסיטה משודרת, תל-אביב, 1990.

6. מנחם ברינקר, ז'ן פול סארטר: דרכי החרות, אוניברסיטה משודרת, תל-אביב, 1992.

7. תומס ס. קון, תפקידה של הדוגמה במחקר המדעי, בזיסר, 1993.

8. גלובס, דמוקרטיה של אינטרנט, 16 מרץ 2000, ת"א.

9. קפטן אינטרנט, 12.10.1999.

10. הצבעת e-אמון, קפטן אינטרנט, 18.7.2000.

11. טרגדיית כר המרעה המשותף, קפטן-אינטרנט, 29.8.2000.

12. Robert A. Dahl, Regimes and Oppositions, Yale University Press, 1977.

13. Robert A. Dahl, Democracy and its Critics, Ch.12 'Process and Substance'.

14. Samuel Huntington, The Third Wave, Oklahoma University Press, 1991.

15. Benedict R. Anderson, Imagined Communities.

16. Howard Rheingold, The Virtual Community, http://www.rheingold.com/vc/book/.

17. Thornton Alinta, Does internet create democracy?, Master Thesis – University of Technology – Sydney, http://www.wr.com.au/democracy/intor.htm.

18. Scott Aikens & Erna Koch, Building Democracy Online, http://www.december.com/cmc/mag/1996/apr/aikddem.html.

19. Barna Andrew, A Biographical Introduction to Jurgen Habermas, http://baylor.edu/~Andrew_barna/habermasbio.htm.

20. Jurgen Habermas, The Structural Transformation of the Public Sphere, http://miavx1.muohio.edu/~mandellc/myhab.htm.


[1] קפטן אינטרנט, 12.10.1999.

[2] כותב עבודה זו הנו בעל B.Sc. במדעי-המחשב ובעל ניסיון רב בתחום התקשורת והאינטרנט.

[3] .Robert A. Dahl, Regimes and Oppositions, Yale University Press, 1977

[4] שם, עמוד 56.

[5] שם, עמוד 6.

[6] Samuel Huntington, The Third Wave, Oklahoma University Press, 1991,, עמוד 9.

[7] שם, עמוד 8.

[8] שם, עמוד 8.

[9] ישעיהו ברלין, ארבע מסות על חירות, רשפים, תל-אביב, 1971, עמוד 69.

[10] יעקב גולומב, מבוא לפילוסופיה של הקיום, אקזיסטנציאליזם, אוניברסיטה משודרת, תל-אביב, 1990.

[11] מנחם ברינקר, ז'ן פול סארטר: דרכי החרות, אוניברסיטה משודרת, תל-אביב, 1992, עמוד 102.

[12] שם, עמוד 157.

[13] שם, עמוד 153.

[14] Thornton Alinta, Does internet create democracy?, http://www.wr.com.au/democracy/intor.htm, פרק 1.

[15] שם, פרק 1.

[16] Jurgen Habermas, The Structural Transformation of the Public Sphere, http://miavx1.muohio.edu/~mandellc/myhab.htm.

[17] ראה הערה 11, פרק 2.

[18] ראה הערה 11, פרק 2.

[19] Benedict R. Anderson, Imagined Communities.

[20] ר.מ. סמק-איוור, הקהילה והמדינה, בסוציולוגיה פוליטית בעריכת ש.נ. אייזנשטדט, עם-עובד, 1959.

[21] שם, עמוד 224.

[22] שם, עמוד 224.

[23] שם, עמוד 227.

[24] Thornton Alinta, Does internet create democracy?, http://www.wr.com.au/democracy/intor.htm, פרק 4.

[25] שם, פרק 4.

[26] מיכלס רוברט, חוק הברזל של האוליגרכיה, במדינה וחברה (א) בעריכת איזנשטדט, גוטמן ועצמון.

[27] Scott Aikens & Erna Koch, Building Democracy Online, http://www.december.com/cmc/mag/1996/apr/aikddem.html.

[28] ראה הערה 8, פרק 4.

[29] וובר מקס, הפוליטיקה בתורת המקצוע, הוצאת שוקן, ירושלים ות"א, תשכ"ב, עמוד 8.

[30] Robert A. Dahl, Democracy and its Critics, Ch.12 'Process and Substance', pp. 163.

[31] ראה הערה 9.

[32] Howard Rheingold, The Virtual Community, http://www.rheingold.com/vc/book/.

[33] ראה הערה 5.

[34] ראה הערה 10.

[35] ראה הערה 8, פרק 2.

[36] שם, פרק 3.

[37] הצבעת e-אמון, קפטן אינטרנט, 18.7.2000.

[38] שם.

[39] טרגדיית כר המרעה המשותף, קפטן-אינטרנט, 29.8.2000

[40] Thornton Alinta, Does internet create democracy?, http://www.zip.com.au/~athornto/, פרק 3.

[41] שם, פרק 4.

[42] שם, פרק 4.

[43] שם, פרק 3.

[44] Scott Aikens & Erna Koch, Building Democracy Online, http://www.december.com/cmc/mag/1996/apr/aikens.html.

[45] ראה הערה 2, פרק 7.

[46] ראה הערה 3.

[47] ראה הערה 2, פרק 4.

[48] גלובס, דמוקרטיה של אינטרנט, 16 מרץ 2000, ת"א.

[49] Howard Rheingold, The Virtual Community, http://www.rheingold.com/vc/book , פרק 10.

[50] ראה הערה 2, פרק 4.

[51] מנחם ברינקר, ז'ן פול סארטר: דרכי החרות, אוניברסיטה משודרת, תל-אביב, 1992, עמוד 157.