למה ממשלה רחבה מגדילה את סיכויי נתניהו לנצח, כי באוקטובר 2026 יקבע לא מי ינצח, אלא מי לא יוחלף

פרטים: מחבר.ת אסף הלחמי; יוני 28, 2026; כניסות: 13

הצהרת "הממשלה הלאומית הרחבה" אינה מהלך קואליציוני קלאסי - אלא מנגנון כפול: שימור נאמנות הבייס מצד אחד והזזת מרכז הכובד של השיח הלאומי מצד שני והמגדילה סיכוייו לשרוד בראשות הממשלה אל 74-86%!

האירוע האמיתי איננו השאלה אם תקום ממשלת אחדות, אלא כיצד מתשנה מאזן ההסתברויות בין הגושים - ובשלב זה, גדל טווח הניצחון של הקואליציה בראשות ‎נתניהו, כולל תיקו שמייצר יתרון בפועל. כי באוקטובר 2026 יקבע לא "מי ינצח", אלא "מי לא יוחלף".

ההסתברות אינה נמדדת רק ביכולת להרכיב, אלא בעיקר ביכולת למנוע מהיריב להרכיב 61 ולכן תיקו פוליטי (אי הכרעה) הוא בפועל יתרון לראש ממשלה מכהן. מהלך "ממשלה רחבה" מחזק שני משתנים קריטיים: שמירת הבייס הקואליציוני והגדלת המחיר הציבורי על סירוב האופוזיציה. ההסתברויות: ניצחון גוש נתניהו (61 או תיקו וממשלת מעבר): 74-86%; ניצחון גוש האופוזיציה (רוב יציב של 61): 14-26% (על בסיס ניתוח רגישות, סימולציית מונטה-קארלו מובהקת פחות מעניקה 66-78% לנצחון נתניהו). המשמעות: לא מדובר בהרחבת קואליציה - אלא הגדלת מרחב השליטה של ‎נתניהו בתוצאה האפשרית.

הכיוון הסביר ביותר כרגע (בסבירות של 65-78%,) הוא שהצהרת "הממשלה הלאומית הרחבה" היא מהלך מסגור טקטי שנועד לחזק את מחנהו על ידי הרגעה ונאמנות, להוריד עלות-קהל עתידית לשותפים פוטנציאליים ולהעביר ולהרחיב את מרחב האחריות הציבורית לאי-האחדות אליהם - ולא שינוי אסטרטגי אמיתי של ‎נתניהו.

ההכרזה אינה מעידה בהכרח על שינוי אסטרטגי במבנה הבריתות - אלא על הרחבת מרחב התמרון שלו ללא פירוק הבסיס הקיים. המסר בנוי כך שיפעל סימולטנית על שני קהלים: בייס ימין-חרדים: חיזוק נאמנות ותחושת ביטחון ("אני איתכם"); ימין רך/מרכז: פתיחת אופציה תודעתית לשיתוף פעולה עתידי. סנטימנט השיח המאונדקס מצביע על חוסר אמון רחב בהיתכנות, אך בתוך המחנה עצמו על משמעת גבולות ולא שבירה. המשמעות האסטרטגית: לא מהלך של "אחדות", אלא שינוי חוקי המשחק הציבוריים על מי אחראי להיעדר אחדות.

רוצה להגיב? אפשר פה, ברשת X

יש רגעים פוליטיים שבהם הכותרת איננה האירוע. היא הכלי

כך צריך לקרוא את הצהרת ‎נתניהו במוצאי שבת, לאחר ההסכם עם לבנון, על רצונו להקים "ממשלה לאומית רחבה". על פניו, מדובר בהצהרה כמעט דרמטית: האיש המזוהה יותר מכל עם שימור "הגוש האמוני" מבקש כביכול להתרחב אל מעבר לו. אבל קריאה מדויקת יותר של המסר, של ההקשר ושל התגובות, מראה שהכיוון הסביר יותר איננו פירוק הגוש - אלא הרחבת מרחב התמרון של ראש הממשלה בלי לנתק את בסיס הכוח שלו.

הנקודה הראשונה שצריך להבין היא שההצעה של ‎נתניהו איננה "ממשלת אחדות" במובן הנייטרלי של המילה. היא איננה קריאה לוויתור הדדי כולל, ואיננה בנויה על מסר של "כולם בפנים, הכל פתוח". להפך: היא הוצגה תחת קווי יסוד ברורים מאוד - ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, התנגדות למדינה פלסטינית, עצמאות חימושית, ופסילה מפורשת של "ממשלת שמאל שתהיה תלויה במפלגות הערביות". כלומר, מה שמוצע כאן הוא לא מרכז חדש, אלא הרחבה בתנאי המחנה של ‎נתניהו.

וזה בדיוק מה שהופך את המהלך לרציני מבחינה אסטרטגית, גם אם לא אמין עדיין מבחינה קואליציונית. כי ברגע שהרחבה מוגדרת לא כהתרחקות מן הבייס אלא כהרחבה שלו, ‎נתניהו נמנע מן הסיכון המרכזי של פוליטיקאי דומיננטי במערכת מקוטבת: לאבד את קואליציית הליבה בטרם מצא חלופה. כאן נכנס ממד חשוב נוסף: לפי פרשנות שפורסמה לאחר מסיבת העיתונאים, ‎נתניהו שידר באותו ערב מסר ברור גם לחרדים - "אני איתכם" - הן ברטוריקה סביב מעצרי לומדי תורה, והן במהלך הפוליטי שהגיע מיד לאחר מכן לקידום הקפאת המעצרים וחוק יסוד לימוד תורה. במילים אחרות: באותו נאום בו "פתח דלת" החוצה, הוא גם נעל במנעול כפול את הדלת הפנימית.

התרגום האסטרטגי: המערכת קיבלה אות פתיחה החוצה ואות התחייבות פנימה - בו זמנית.

המסקנה: אין כרגע קואליציה חדשה, אבל גם אין סדק בגוש הקיים. וזה בדיוק מהלך מוצלח במונחי שיווי משקל נאש: אף שחקן משמעותי לא משנה אסטרטגיה בפועל - אבל התנאים סביבו השתנו.

טעות הקריאה: מתמקדים בשאלה הלא נכונה

הדיון הציבורי סביב הצהרת "הממשלה הלאומית הרחבה" של ‎נתניהו מתכנס לשאלה אחת - האם הוא באמת מתכוון לכך. זו שאלה שגויה. במערכת פוליטית מקוטבת, השאלה הרלוונטית איננה הכוונה אלא ההשפעה על מבנה התוצאה האפשרית. האם ההצהרה מקרבת ממשלה רחבה? ייתכן שלא. אבל האם היא משנה את מאזן הסיכויים בין הגושים? בהחלט כן. וזה ההבדל בין פרשנות טקטית לטקטיקה אסטרטגית.

כאן מזוהה גם ההנחה השגויה הנפוצה בציבור: כאילו עצם ההצהרה על "ממשלה רחבה" מעידה על שינוי אסטרטגי אמיתי של ‎נתניהו. הנתונים הזמינים אינם תומכים בכך. אם היה מדובר בשבירת גוש אמיתית, היינו מצפים לראות או איתותים של ריחוק מן החרדים והימין, או לכל הפחות עמימות ביחס אליהם. בפועל, קרה כמעט ההפך: ההרחבה הוצגה כמשהו שאמור להתבצע ללא נטישת עקרונות המחנה, והמסר לחרדים חודש בזמן אמת. זה איננו צעד של ניתוק; זה צעד של שימור והרחבה סימולטניים.

הראיה השנייה נמצאת בתגובות. המרכז והאופוזיציה לא קנו את המהלך - לפחות לא לפי השיח הפומבי. ‎איזנקוט דחה אותו בחריפות, ‎בני גנץ הבהיר "אנחנו לא מאמינים לך", ו‎יאיר גולן כינה את ההצהרה "סיפורי מעשיות" והסביר שנתניהו כבר הוכיח במלחמה שאינו מוכן לוותר על שותפיו. מנגד, התמיכה החד-משמעית והבולטת ביותר הגיעה מ‎גדעון סער, שבירך על הכיוון. כלומר, במישור המיידי, המהלך לא יצר אמון חדש, אבל כן יצר הבחנה: יש מי שכבר מוכן לעגן את המושג "ממשלה רחבה" כשיח לגיטימי גם בשדה הימני-לאומי.

מעניין לא פחות מה קרה בימין. ‎איתמר בן גביר תקף את עצם הרעיון של ממשלה רחבה, הגדיר אותו "מטריד מאוד", והזהיר מפני החרמת חלקים מגוש הימין. אבל גם כאן חשוב לקרוא נכון: זו אינה נטישה, אלא שמירת גבולות. ‎בן גביר לא הודיע שהמהלך מפרק את המחנה; הוא הודיע שהמחנה צריך להיזהר לא לפרק את עצמו. גם בישיבת הממשלה למחרת כבר נוסחה השפה באופן שמתקרב עוד יותר ל"ממשלת ימין רחבה" - כלומר, לא ממשלה החוצה מהמחנה, אלא קואליציה רחבה סביב המחנה. זהו ניואנס מכריע. הוא מלמד שהמסר של ‎נתניהו לבייס עובד לא בכך שהוא מרכך אותו, אלא בכך שהוא מפשר לו לחשוב: "ההרחבה איננה בגידה; היא חיזוק שליטה".

מה באמת השתנה - לא הקואליציה, אלא חוקי המשחק

במונחים תיאורטיים, זהו מהלך קלאסי של הכתבת סדר יום (Agenda‑Setting; לפני ההצהרה: הבעיה = ‎נתניהו מבודד ואחרי ההצהרה: הבעיה = מי מסרב לאחדות) ושל עלויות קהל (Audience Costs של מחיר תדמיתי עתידי למי שלא יצטרף. כלומר: גם בלי ממשלה רחבה בפועל - המהלך משנה מי משלם את מחיר הפילוג). ראשית, הוא משנה את השאלה שעל הפרק: לא עוד "האם ‎נתניהו מסוגל לייצר רוב?", אלא "מי מסרב לממשלת אחדות לאומית בזמן מאבק קיומי?". שנית, הוא יוצר עלות ציבורית עתידית עבור שחקנים שידחו אותו. גם אם הסירוב שלהם מוצדק מבחינה פוליטית או מוסרית, מרגע שההצעה הונחה על השולחן, הם צריכים להסביר אותו. והחשוב מכל: המהלך הזה לא מחייב את ‎נתניהו לבצע את המהלך עד סופו. די לו בכך שיצליח למסגר מחדש את האחריות להיעדר אחדות.

מכאן גם נגזרות ההסתברויות. לא כתחזית בחירות, אלא כהערכת משקל יחסי של הסברים. לפי ניתוח משולב של מבנה השחקנים, השיח הזמין ברשת והקונסטרוקציה של המסר, ההסבר הסביר ביותר כעת הוא ש‎נתניהו מפעיל מהלך דו-מסלולי: חיזוק הבייס ושיפור תנאי מיקוח חיצוניים - בהסתברות של 65-78%. האפשרות שמדובר בעיקר ברעש/ספין ללא אפקט משמעותי קיימת, אך נמוכה יותר - 15-28%. ואילו האפשרות שמדובר בשינוי אסטרטגי אמיתי שמכוון לניתוק מן השותפים הטבעיים נראית כרגע נמוכה בלבד 5-12%. על בסיס זה, ההערכה ליתרון האפקטיבי של ‎נתניהו - כלומר, יכולתו להישאר הציר המארגן של המערכת, אם דרך רוב משלו, אם דרך קיפאון, אם דרך שליטה בחלוקת האשמה הציבורית על חוסר האחדות - עומדת כעת על 80-91%. זו איננה ודאות. זו גם איננה נבואה. אבל זו הקריאה המתיישבת ביותר עם המידע המאומת ולשון המסרים בפועל.

למי ההכרזה הזאת הורידה עלות־קהל - ולמי היא ייקרה את עלות הסירוב?

לשחקני ציר (Pivot: רשימת ‎גנץ-‎שמחי-‎הנדל) עתידיים או Swing bloc, היא יצרה מרחב תודעתי מסוים.
לאופוזיציה המרכזית, היא ייקרה במעט את הצורך להסביר מדוע היא מסרבת, גם אם בפועל היא צודקת אסטרטגית בחוסר האמון.
לימין הקואליציוני הקשיח, היא דווקא יצרה חרדה ותגובות נגד.

האם פירוש הדבר שממשלה רחבה לא יכולה לקום? לא. פירוש הדבר הוא שההצהרה הנוכחית לא צריכה להיקרא כמדד אמינות ישיר להרכב ממשלתי עתידי, אלא כצעד במאבק על חלוקת האחריות הציבורית לפניו. וכאן נמצא יתרונו של ‎נתניהו: הוא אינו חייב לשכנע את יריביו להצטרף. די לו בכך שישכנע חלק מן הציבור שהוא כן פתח דלת, ושהצד השני הוא שסגר אותה. אם יצליח בכך, הוא ישמור על הבייס, יקטין סיכון של זליגה מימין, וישפר את עמדת המיקוח שלו מול המרכז -הכל במהלך אחד. זו איננה ממשלה רחבה. זהו מהלך רחב.

קראתם עד פה? סיימתם!
ההרחבה נועדה למתעניינים.ות בניתוח העומק שעל בסיסו התקציר שלמעלה ומהווה הרחבה אקדמית-מדעית שלו.

ההסתברויות בין הגושים

מבחינה אריתמטית טהורה, בסקרים הטריים ביותר נכון לתאריכים 24-26 ביוני אין לגוש נתניהו 61, אך גם להאופוזיציה הציונית אין 61 ללא מפלגות ערביות; זהו מבנה שמייצר מבוי סתום כמסלול הבסיס. לכן, במערכת הנוכחית, יש רק שני מצבי תוצאה ריאליים ומהסיבות הבאות והיות וטעות אנליטית מרכזית היא לא לספור רק מנדטים, אלא לסווג שחקנים לפי מחויבות קואליציונית אמיתית:

כרגע, אין לאיש 61 טבעי.
המפלגות הערביות הן מפתח אריתמטי, אך אינן מפתח קואליציוני מוסכם.
רשימת ‎גנץ-‎הנדל-שמחי אינה “נכס” של מחנה האופוזיציה.
חוק־יסוד: הממשלה מעניק רציפות מוסדית לממשלה היוצאת.

תרחיש A - גוש האופוזיציה משיג 61

דורש:

אמון פנימי מלא
נכונות לשבת יחד
לגיטימציה ציבורית
ממשלה חלופית יציבה ללא ערבים: נמוך יחסית, מותנה ביצירת רוב 61 "ציוני".

תרחיש B - גוש נתניהו לא מפסיד

כולל:

61 שלו
או תיקו ← ממשלת מעבר
נתניהו לא ילך לממשלת אחדות חילונית-מרכזית שתפרק ממנו את החרדים, ‎איתמר בן גביר ו‎בצלאל סמוטריץ'.
עושה כל מאמץ כחקיקה תקציבית, חוק הפטור מגיוס לשמור את החרדים בצד שלו לכנסת הבאה וגם כדי למנוע חקיקה של ועדת חקירה ממלכתית על ה7/10/23 שתכתים את מורשתו.
עדיף לו להישאר בראשות ממשלת מעבר, גם במחיר קיפאון ואף סבבי בחירות נוספים.
הערכת ה־Max-Min: אם אין 61 ציוני חלופי, קיפאון עדיף ל‎נתניהו על בגידה בשותפיו.

והנקודה הקריטית: תיקו הוא תוצאה א-סימטרית

למה? כי ממשלת מעבר בראשות ראש ממשלה מכהן שומרת על:

שליטה מוסדית
סדר יום
יתרון תודעתי

כלומר, תיקו = ניצחון מבני

עדכון הסתברויות (ניתוח רגישות מבני)

בהתבסס על: יציבות הבייס; חוסר אמון אופוזיציוני; העדר פיצול בגוש; שינוי עלות הסירוב. הטווח המעודכן הוא:

✅ ניצחון גוש נתניהו: 74-86%

(רוב 61 יציב, או תיקו שמוביל ממשלת מעבר)

✅ רוב לקואליציה: 32-44%
✅ קיפאון / ממשלת מעבר: 38-48%

✅ ניצחון גוש האופוזיציה: 14-26%

(רוב 61 יציב להרכבת ממשלה)

ההבדל אינו נובע מהגדלת תמיכה - אלא מהקטנת היכולת של היריב לנצח.

הערכת הסתברויות מבוססת מונטה-קארלו (Monte Carlo)

כדי לשמור על תאימות לאחור בניתוחים קודמים, בוצע גם תחשיב סימולציית מונטה קארלו (ראו הסתייגות למטה), על בסיס סקרי יוני 2026 בלבד (6 מקורות מרכזיים, טווחי גושים ומנדטים).

בסיס נתונים:
- גוש קואליציה: כ‑49-62 מנדטים
- גוש אופוזיציה: כ‑50-61 מנדטים
- גוש ערבי: 8-12 מנדטים
תוצאה (הרצות סימולציה מבנית):
- ✅ רוב לגוש קואליציה: 29-41%
- ✅ קיפאון (אין 61 לאף גוש): 37-49%
- ✅ רוב לגוש אופוזיציה: 22-34%

הערה טכנית: לאורך השבועות האחרונים, סקרי המנדטים מראים מגמה של התחזקות גוש האופוזיציה והחלשות גוש הקואליציה ובפרט הליכוד; עם זאת ובעת הזאת, אין נתונים מובהקים ליכולת האופוזיציה להרכיב ממשלה עם רוב של 61 בתנאים שהוצגו.

איך חושבו ההסתברויות

הסתברויות מודולי התנהגות

ההסתברויות המוצגות כאן אינן תחזית אלקטורלית ואינן חיזוי תוצאתי, אלא הערכת משקל יחסי של הסברים מתחרים על בסיס מתודולוגיה היברידית אקדמית-יישומית. ראשית, בוצעה בניית תרחישים (Scenario Modeling): נבנו שלושה מודלים מסבירים חלופיים - (1) מהלך דו-מסלולי לבייס ולחוץ, (2) מהלך ספיני בעל אפקט מוגבל, (3) שינוי אסטרטגי אמיתי. שנית, נערך ניתוח רשת (Network Analysis) איכותני לשחקנים רלוונטיים: מי תומך, מי דוחה, מי מסויג, ומה מעמדו היחסי בשדה הפוליטי. שלישית, בוצעה הערכת מצב רוח ציבורי (Sentiment Proxy Coding) - קידוד ידני של תגובות פומביות מאונדקסות כחיוביות/שליליות/מעורבות, לא כמדגם מייצג של הציבור אלא כאינדיקציה לשיח עילית ורשת. רביעית, הופעל היגיון של עלויות קהל ושליטה על סדר יום, כדי להעריך לא רק "מה אמין", אלא גם "למי המהלך מעלה או מוריד את עלות הסירוב". לבסוף, בוצע ניתוח-רגישות (Sensitivity Analysis): נבדק כיצד שינוי באחד המשתנים - למשל הבעת אמון ראשונית מצד ‎בני גנץ או ריחוק פומבי מן החרדים - היה משנה את טווחי ההסתברות. מכאן נגזרו הטווחים: לא כאמת אובייקטיבית, אלא כהערכה מבנית-אמפירית מבוססת מידע מאומת ועדכני.

הסתברויות תסריטי תוצאות הבחירות

חישוב ההסתברויות מבוסס על בניית תרחישים דינמיים (Dynamic Scenario Modeling) המשלבת שלושה רכיבים:
(1) תחשיב מנדטים מעודכן,
(2) היתכנות קואליציונית (סיווג מפלגות ל-locked / conditional / open),
(3) ניתוח שחקני ווטו (Veto Players) והערכת עלות קהל (Audience Costs).

המודל אינו מחשב רק "מי מגיע ל־61", אלא גם מי מסוגל למנוע מהיריב להגיע ל־61. בנוסף, לפי מבנה השיטה הפרלמנטרית, תרחיש של קיפאון שאינו מאפשר הקמת ממשלה חלופית מתורגם ליתרון אפקטיבי לגוש השלטון. ההסתברויות נגזרות באמצעות ניתוח רגישות (Sensitivity Analysis) - כלומר בדיקה כיצד שינוי במשתנה בודד (למשל מעבר מפלגת ציר) משנה את התוצאה הכוללת. לכן, מדובר בטווחי הערכה מבניים - לא בחיזוי נקודתי.

למה הועדף תחשיב הסתברות מבוסס רגישות ולא סימולציית מונטה-קארלו?

סימולציית מונטה קרלו דורשת הסתברויות בסיס יציבות לכל אירוע. בפוליטיקה הקואליציונית בישראל במיוחד עכשיו - אין כאלה. לכן ניתוח רגישות הוא הכלי הנכון יותר, כי הוא עובד על מבנה ולא על רנדומליות.

Monte Carlo מתאים למצבים עם התפלגות הסתברויות ידועה ואירועים בלתי תלויים - תנאים שלא מתקיימים כאן. מערכת הבחירות בישראל היא מערכת של שחקני וטו, תלות אסטרטגית ואילוצים מבניים, לא של משתנים אקראיים. לכן נעשה שימוש ב־Sensitivity Analysis + Scenario Modeling במקום מונטה קארלו. ההשלכה: ההסתברויות מחושבות כטווחים מבניים (structural ranges), לא כהסתברויות סטטיסטיות.

מראי מקום וקישורים

אסף הלחמי

חוקר, מדען מדינה, פעיל ציבור, טכנולוג ומייסד המכון

חוקר ומייסד מכון דעות. מדען מדינה בעל תואר M.A מאוניברסיטת תל-אביב עם תזה וכן תארי B.A במדעי המחשב, ובמדעי המדינה - חוקר בתחומי מדע המדינה, גיאו פוליטיקה ואסטרטגיה, פוליטיקה ישראלית ומעשית, דמוקרטיה והמרחב הדיגיטאלי וכן טכנולוגיה (פועל בתחום משנת 1996 ומשמש CIOaaS לארגונים עסקיים, ציבוריים ומגזר שלישי). בעל ניסיון עשיר בפוליטיקה יישומית, מוסדות דמוקרטיים, מנגנוני ממשל ושלטון מדינתי ועירוני, מגזר שלישי ומגזר עסקי.
Assaf Halachmi,
Political scientist (M.A. & Thesis and B.A., Tel Aviv University), as well as B.A. in computer science - Foucses in political science, geopolitics and strategy, Israeli and practical politics, democracy and the digital space, and technology (Since 1996, serveing as CIOaaS for business, public sector, and NGO's).

פרסומים אחרים של המחבר.ת:

מכון דעות

למה ממשלה רחבה מגדילה את סיכויי נתניהו לנצח, כי באוקטובר 2026 יקבע לא מי ינצח, אלא מי לא יוחלף