האירועים בלבנון והמו״מ בין ארה״ב לאיראן אינם אלא ביטוי למעבר עמוק בסדר האזורי: ארה״ב מצמצמת נוכחות צבאית ישירה אך שואפת לשמר השפעה דרך שותפים מקומיים.

בתוך מציאות זו, לבנון משמשת זירת מבחן לשאלה מי יעצב את האיזון העתידי - איראן באמצעות שלוחיה או גוש אזורי מתהווה סביב ישראל ומדינות המפרץ. ככל שהמעורבות האמריקאית הישירה תפחת, כך יידרשו מדינות האזור לבחור בין הסתגלות להגמוניה איראנית לבין השתלבות בברית ביטחונית־אסטרטגית חדשה, שבה ישראל ממלאת תפקיד מרכזי.

האירועים האחרונים בלבנון, לצד המשא ומתן המתמשך בין ארה״ב לאיראן, אינם סותרים את התחזית המקורית - אלא מחזקים אותה.

המערכת האזורית נכנסת לשלב חדש שבו ארה״ב מבקשת לצמצם את מעורבותה הצבאית הישירה, אך אינה מוכנה לוותר על השפעתה. במקום חיילים אמריקאים, היא תעדיף להפעיל רשת של בעלי ברית אזוריים חזקים שיישאו בחלק גדל והולך מהנטל הביטחוני.

לבנון הפכה למעבדה שבה נבחנת השאלה הגדולה של המזרח התיכון: מי יבטיח את הסדר האזורי ביום שאחרי הנסיגה האמריקאית היחסית?

רוצה להגיב? אפשר פה, ברשת X

לבנון - הסיפור הגדול אינו לבנון

המשבר בלבנון איננו רק מאבק בין ישראל לבין חיזבאללה.

הוא מהווה מבחן אסטרטגי לשאלה האם איראן מסוגלת להמשיך ולבסס מערכת של שלוחים חמושים המקיפה את המזרח התיכון.

אם חיזבאללה ייחלש משמעותית, ייפגע אחד מעמודי התווך של תפיסת הביטחון האיראנית.

אם ישרוד ויתעצם מחדש, תתקבל הוכחה לכך שגם לאחר השקעות של מאות מיליארדי דולרים מצד המערב ומדינות האזור, איראן עדיין מסוגלת לכפות סדר אזורי באמצעות שלוחים.

מנקודת מבט אמריקאית, לבנון הפכה לנקודת מבחן להסדר האזורי החדש.

הסכם ארה״ב-איראן לא יבטל את העימות

גם אם ייחתם הסכם חדש בין ארה״ב לאיראן, הוא לא יסיים את היריבות האסטרטגית.

ההסכם נועד בעיקר:

* למנוע התפרצות גרעינית מיידית.

* לייצב את שוקי האנרגיה.

* לאפשר לארה״ב להתמקד בסין.

* לצמצם את הצורך במעורבות צבאית אמריקאית ישירה.

הוא לא נועד להפוך את איראן לבעלת ברית.

כתוצאה מכך, גם לאחר הסכם אפשרי, מדינות האזור ימשיכו לשאול את עצמן שאלה אחת:

מי יבלום את איראן כאשר ארה״ב איננה נוכחת פיזית?

הדילמה החדשה של הנסיכויות

המשבר בלבנון מחדד מציאות חדשה עבור מדינות המפרץ.

במשך עשרות שנים הן יכלו להניח כי במקרה קיצון:

* צי ארה״ב יתערב.

* חיל האוויר האמריקאי יפעל.

* כוחות אמריקאיים יגנו על נתיבי הסחר והאנרגיה.

הנחה זו הולכת ונחלשת.

ארה״ב אינה נוטשת את המזרח התיכון, אך היא משנה את מודל הפעולה שלה:

פחות חיילים אמריקאים - יותר שותפים אזוריים.

לכן, בשנים הקרובות יעמדו מדינות המפרץ בפני בחירה אסטרטגית:

אפשרות א׳ - קבלת ההגמוניה האיראנית

בתרחיש זה:

* איראן משקמת את השפעתה.

* שלוחיה חוזרים ומתחזקים.

* מדינות המפרץ נאלצות להתאים את עצמן למציאות שבה טהרן היא הכוח האזורי הדומיננטי.

אפשרות ב׳ - ברית אסטרטגית עם ישראל

בתרחיש זה:

* ישראל הופכת לעוגן הביטחוני המוביל באזור.

* מוקמת מערכת הגנה אזורית משותפת.

* מודיעין, הגנה אווירית, סייבר וטכנולוגיה צבאית משולבים בין ישראל למדינות ערב המתונות.

* ארה״ב מספקת גיבוי, אך אינה נדרשת לפרוס כוחות משמעותיים.

המשבר בלבנון מקרב את מדינות המפרץ להבנה כי האפשרות השנייה ריאלית יותר מהראשונה.

ערב הסעודית - המדינה החשובה ביותר במשוואה

המפתח לעשור הקרוב נמצא בערב הסעודית.

סעודיה מבינה שלושה דברים:

1. ארה״ב תמשיך להיות שותפה, אך לא שוטר אזורי.

2. איראן תמשיך לשאוף להגמוניה אזורית.

3. ישראל היא המדינה היחידה באזור בעלת יכולת מוכחת להתמודד מול איראן לאורך זמן.

לפיכך, גם אם הנורמליזציה תתעכב מסיבות פוליטיות, הכיוון האסטרטגי ארוך הטווח צפוי להמשיך לנוע לעבר שיתוף פעולה עמוק יותר בין ירושלים לריאד.

ישראל כמחליפת סנטקום אזורית

התחזית המקורית טענה כי ישראל תהפוך בהדרגה למחליפה בפועל של חלק מתפקידי הפיקוד האמריקאי באזור.

האירועים האחרונים מחזקים אפשרות זו.

ישראל היא כיום:

* מעצמת מודיעין.

* מעצמת סייבר.

* מעצמת הגנה אווירית.

* שחקן בעל יכולת פעולה עצמאית לטווחים ארוכים.

במציאות של נוכחות אמריקאית מצומצמת יותר, ישראל עשויה להפוך לספקית הביטחון המרכזית של הגוש הפרו-מערבי במזרח התיכון.

הסדר האזורי החדש

המערכת האזורית עשויה להתכנס לשני גושים מרכזיים:

הגוש הפרו-מערבי

* ישראל

* סעודיה

* איחוד האמירויות

* בחריין

* ירדן

* מצרים (במידה שתבחר להישאר במסגרת זו)

הגוש הפרו-איראני

* איראן

* שלוחים אזוריים שונים

* שחקנים אנטי-מערביים נוספים

המאבק בין הגושים לא יתנהל בעיקר באמצעות מלחמות כוללות, אלא באמצעות:

* טכנולוגיה

* מודיעין

* סייבר

* השפעה כלכלית

* שליטה בנתיבי סחר ואנרגיה

סיכום

המשבר בלבנון איננו אירוע מקומי.

הוא מהווה מבחן ראשון של המזרח התיכון החדש.

ככל שארה״ב תצמצם את נוכחותה הצבאית הישירה, כך תתחזק ההבנה בקרב מדינות המפרץ כי לא ניתן יהיה להישאר באזור האפור.

בסופו של דבר, רבות מהן יידרשו לבחור בין שתי חלופות אסטרטגיות:

קבלת סדר אזורי שבו איראן היא הכוח הדומיננטי, או השתלבות בברית ביטחונית־טכנולוגית-כלכלית עם ישראל.

זהו, ככל הנראה, קו השבר המרכזי שיעצב את המזרח התיכון בעשור הקרוב.