למלחמה הזאת יש אולי תמונות ניצחון. יש לה מטוסים בשמיים, כותרות דרמטיות, הצהרות לוחמניות, מפות צבעוניות באולפנים, והרבה מאוד דימויים של עוצמה. אבל מאחורי התפאורה הזאת מסתתרת אמת קשה, כמעט הפוכה: הרבה אש, הרבה רעש, הרבה הפגנת כוח - ופחות מדי הכרעה, פחות מדי עצמאות, ופחות מדי שכל אסטרטגי.

ובמקום תחושת עוצמה, מתקבלת תחושת שחיקה.
במקום סדר חדש, מתקבל כאוס מוכר.
במקום הכרעה, מתקבלת מריחה.
במקום אסטרטגיה, מתקבלת תגובתיות.
במקום עתיד ברור, מתקבל עוד סבב שמכין את הקרקע לסבב הבא.

והחמור מכל: האויבים לא נעלמו.
להפך. הם שרדו, הסתגלו, למדו, ושידרו לעולם שהם עדיין כאן.

רוצה להגיב? אפשר פה, ברשת X

יש בה למלחמה הזאת הישגים נקודתיים, ואסור להתעלם מהם.
ארה״ב גילתה מחדש מי מבעלות בריתה באמת מוכנה להילחם, להסתכן, לשלם מחירים ולהיכנס לזירה - ולא רק לפרסם הודעות תמיכה או לנאום על ערכים, בריתות וסולידריות. במבחן המעשה, התברר שוב שיש מי שמוכנים לשאת בנטל ויש מי שמסתפקים במחיאות כפיים מרחוק.

גם מדינות המפרץ קיבלו תזכורת חדה למציאות האזורית: ביטחון אינו מנוי חינם. מי שרוצה מטרייה צבאית, מי שרוצה יציבות ימית, הגנה אווירית, מודיעין, הרתעה ונוכחות אמריקאית-מערבית - צריך להבין שזה עולה כסף, מחויבות ולעיתים גם יישור קו. לא עוד פנטזיה של ליהנות מהסדר האזורי בלי לשלם עליו.

יתר על כן, גם חולשותיהן של ישראל ושל ארה״ב נחשפו. מלאים, מוכנות, הגנה רב-שכבתית, כשירות, עומק לוגיסטי, שרשרת אספקה, עמידות העורף, תהליכי קבלת החלטות, תלות מדינית ותלות מבצעית - כל אלה נחשפו באור מסנוור. במובן מסוים, יש בכך גם תועלת: לפחות עכשיו קשה יותר למכור אשליות. מה שנחשף לעין הציבור ולעין האויב, אולי גם ייאלץ את המערכות לתקן, להתאים ולהתבגר.

אבל כאן, פחות או יותר, נגמרים היתרונות - ומתחילה המציאות.

כי המלחמה הזאת גובה מחיר עצום. לא רק מחיר תקציבי, לא רק אובדן תוצר, לא רק פגיעה בהשקעות, בתיירות, באמון השווקים וביציבות הכלכלית. היא גובה גם מחירים עמוקים יותר: מחירי הרתעה, מחירי עצמאות, מחירי יוקרה, מחירי לכידות פנימית, מחירי סבלנות ציבורית ומחירי אמון. מלחמה ממושכת שוחקת לא רק את הטנקים ואת המחסנים - היא שוחקת גם את התודעה הלאומית ואת היכולת לחשוב בהיגיון קר.

המשק נפגע, האזור רועד, הסחר העולמי נחבט, והעורף האזרחי שוב נדרש לשאת על גבו את מחיר ההחלטות שמתקבלות למעלה. שוב אותם אזרחים, שוב אותם יישובים, שוב אותה שחיקה נפשית, שוב אותה תחושת הפקרות. בעוד הדרג המדיני מדבר גבוהה-גבוהה על עוצמה, הכרעה וסדר חדש, הציבור חווה בפועל אי-ודאות, התשה, חוסר שינה, חרדה ופגיעה יומיומית. במילים אחרות: למעלה מייצרים מסרים, למטה משלמים חשבונות.

ובמקום תחושת עוצמה, מתקבלת תחושת שחיקה.
במקום סדר חדש, מתקבל כאוס מוכר.
במקום הכרעה, מתקבלת מריחה.
במקום אסטרטגיה, מתקבלת תגובתיות.
במקום עתיד ברור, מתקבל עוד סבב שמכין את הקרקע לסבב הבא.

והחמור מכל: האויבים לא נעלמו.
להפך. הם שרדו, הסתגלו, למדו, ושידרו לעולם שהם עדיין כאן.

חיזבאללה, שלרבים במערכת היה נוח להספיד, התגלה כחי, קיים ובועט - הרבה מעבר למה שמכרו לציבור, הרבה מעבר למה שקיוו במוקדי קבלת ההחלטות, והרבה מעבר למה שנוח להודות בו היום. מי שחשב שאפשר למחוק איום עמוק, מושרש, ממושמע ואידיאולוגי בסיסמאות, במסיבות עיתונאים ובשכנוע עצמי, גילה שמולו ניצב ארגון עקשן, גמיש ועמיד בהרבה מן הפנטזיה שנמכרה כאן לציבור.

וזה לא רק עניין צבאי. זה גם עניין תודעתי.
ברגע שאויב סופג, חוטף, נפגע - ובכל זאת נשאר עומד, משדר רציפות, ממשיך לאיים ומצליח להישאר שחקן רלוונטי - הוא כבר רשם לעצמו הישג. לא ניצחון מלא, לא הכרעה, אבל הישג. משום שבמזרח התיכון עצם ההישרדות היא מסר. עצם העמידה היא מטבע פוליטי. עצם העובדה שלא הוכחדת, לא נעלמת, ולא ירדת מהלוח - היא הצהרה.

ובאותה שעה, ישראל עצמה יוצאת מן המערכה פצועה לא רק מבצעית - אלא גם תודעתית, מדינית ואסטרטגית.

במקום להיתפס כמדינה ריבונית עם עמוד שדרה, עם תפיסת ביטחון עצמאית ועם יכולת הכרעה משלה, היא נתפסת יותר ויותר כפרוקסי אמריקאי: זרוע ביצוע אזורית, לא שחקן ריבוני מלא. מדינה שמחזיקה כוח אש מרשים, אמצעים טכנולוגיים מתקדמים ויכולות תקיפה יוצאות דופן - אבל מתקשה לשכנע שיש לה גם חופש הכרעה אמיתי. מדינה שיודעת לתקוף, אך פחות ברור אם היא באמת מחליטה לבד מתי, איך, כמה ולשם מה.

זו אינה תדמית של מעצמה אזורית בטוחה בעצמה.
זו תדמית של קבלן ביצוע.
קבלן ביצוע קטלני, מוכשר ויעיל - אבל עדיין קבלן ביצוע.

וכאן טמונה אחת הסכנות החמורות ביותר של המלחמה הזאת: לא רק מה ישראל עושה, אלא איך היא נתפסת כשהיא עושה זאת. במזרח התיכון, תפיסה היא כוח. דימוי הוא מרכיב מבצעי. תודעה היא נשק. וכשישראל נתפסת כמי שתלויה עמוקות בגיבוי, באספקה, בהכוונה ובמעטפת של וושינגטון - נפגע לא רק כושר ההרתעה שלה אלא גם מעמדה האזורי. שותפים פוטנציאליים מהססים, אויבים מתעודדים, והמרחב כולו מבין שהעצמאות הישראלית מוגבלת יותר משנוח להודות.

לא פחות מטרידה היא העובדה שהמלחמה לא ייצרה תכלית מדינית ברורה.
מהו הסדר החדש?
מהו היעד הסופי?
מהי נקודת הסיום?
איזו מציאות אמורה לקום כאן ביום שאחרי?
מהו המבנה האזורי שנבנה מתוך כל ההרס הזה?

על כל השאלות הללו אין תשובה משכנעת. יש סיסמאות. יש ניסוחים חלולים. יש הרבה דיבור על ״שיקום ההרתעה״, ״שינוי המזרח התיכון״ ו״פגיעה קשה באויב״. אבל אסטרטגיה אינה אוסף סיסמאות. אסטרטגיה היא היכולת לחבר בין כוח צבאי לבין תוצאה מדינית. וכשאין תוצאה מדינית, הכוח נשאר כוח גולמי — מרשים, אלים, יקר, אבל מוגבל מאוד בערכו.

אפשר להפציץ בלי סוף - אבל אי אפשר לבנות מציאות יציבה רק מהאוויר.
אפשר לפגוע בתשתיות - אבל אי אפשר להשמיד רעיון באמצעות חומר נפץ.
אפשר לגרום נזק - אבל נזק איננו בהכרח הכרעה.
אפשר לנצח טקטית שוב ושוב - ובכל זאת להפסיד אסטרטגית.

וזו אולי השורה התחתונה הכואבת ביותר:
אפשר לייצר כותרות של עוצמה, ובפועל לחשוף תלות.
אפשר לדבר על הרתעה, ובפועל להוכיח שהאויב עוד עומד.
אפשר למכור ניצחון, ובפועל לקבל עוד סבב, עוד שחיקה ועוד הידרדרות.
אפשר להרשים את האולפן, את הטוויטר ואת דוברי המשטר - ובאותה נשימה לאבד עומק אסטרטגי, חוסן לאומי ואמינות.

המלחמה הזאת אולי תיזכר כמלחמה שבה הופעל הרבה כוח - אבל מעט מאוד חוכמה.
הרבה מאוד חימוש - ומעט מאוד חזון.
הרבה מאוד תגובה - ומעט מאוד מחשבה.
הרבה מאוד שרירים - ומעט מאוד מוח מדיני.

ובסוף, זו בדיוק הטרגדיה:
מדינה חזקה מאוד יכולה להיראות חלשה אם היא פועלת בלי כיוון.
צבא עוצמתי מאוד יכול להישחק אם הוא מופעל שוב ושוב בלי אופק.
ציבור אמיץ מאוד יכול להתעייף אם אין לו הנהגה שמסוגלת להסביר לא רק איך נלחמים - אלא גם למה, עד מתי, ולאן כל זה הולך.

מלחמה שלא מייצרת סדר מדיני, הכרעה אזורית ועצמאות אסטרטגית - אינה ניצחון.
מלחמה שלא משיבה לישראל שליטה מלאה על גורלה - אינה הצלחה.
מלחמה שלא מחלישה באמת את האויבים אלא רק דוחה את סבב האש הבא - אינה פתרון.
מלחמה שלא מתורגמת למבנה אזורי חדש, ליציבות, ליוזמה ולחופש פעולה עצמאי - היא פשוט עוד סיבוב.

עוד סיבוב יקר.
עוד סיבוב מדמם.
עוד סיבוב רועש.
עוד סיבוב שנמכר כהצלחה - אך מריח יותר מדי כמו כישלון שנדחה.

בהצדעה ובדאגה.

הבהרה: שלום דסקל, מכהן כיו״ר החוג המדיני-ביטחוני, מפלגת הדמוקרטים