מאז ה-7 באוקטובר, המזרח התיכון משנה כיוון: מדינות הלאום, שבעבר נדחקו לשוליים, חוזרות לעמדת השפעה – על חשבון ארגונים תת-מדינתיים שאיבדו את הרלוונטיות והלגיטימציה. כעת, גם ישראל ניצבת בפני הכרעה: להמשיך באשליית העוצמה או להצטרף למהלך האזורי שמבקש יציבות ופתרון מדיני.

הסולידריות הפלסטינית – חזות מאחדת אך מסוכנת

המציאות המזרח-תיכונית כהרגלה מורכבת מכמה שכבות של אינטרסים, חלקן חופפות וחלקן שונות זו מזו. בעשורים האחרונים ארגונים תת-מדינתיים כמו החמאס, החיזבאללה, החו'תים והחאשד אל-שעבי(המליציות האיראניות בעיראק) הפכו לחזקים יותר מהמדינות עצמן. מאז ה -7.10 המציאות השתנתה. המאמר יתמקד בעיקר בחמאס ובפלסטינים, אך ינסה להראות כי תהליכים דומים מתחוללים גם ביחסים בין הארגונים השונים למדינות מולן התעמתו והתכוונו להחליף.

בשכבה הגלויה מצויה הסולידריות הפלסטינית, אשר באה לידי ביטוי אך ורק בנושא אחד – המאבק הטוטאלי נגד ישראל וכל מה שהיא מייצגת. סולידריות זו אינה מאפשרת ביקורת אמיתית על ארגוני הטרור השונים הפועלים נגד ישראל, גם כאשר הם משליכים את עזה ואת תושבי הגדה שוב ושוב למרחץ דמים, נזקים כבדים ברכוש, שיבוש מהלך החיים התקין כאשר מכול בחינה של עלות-תועלת הפלסטינים יוצאים ניזוקים.

מאבק על דעת הקהל – יוקרה מדממת

בשכבה השניה, הגלויה למחצה, מתקיים מאבק מתמיד בין הארגונים השונים על דעת הקהל הפלסטינית, הערבית, האסלאמית והבינלאומית. על פי הנחת המוצא, ככל שארגון משלם מחיר יותר כבד על עימותיו עם צה"ל כך עולה יוקרתו בזירות האלו. יוקרה כזו מתורגמת בדרך כלל לשדרוג מעמדו בפוליטיקה הפנימית וביכולתו להתעצם באמצעות גיוס כוח אדם ומשאבים.

מספרם הבלתי נתפס של הרוגים, פצועים ועקורים, בשילוב ההרס הכמעט מלא של רצועת עזה ומחנה הפליטים בג'נין, היו אמורים להוביל לשלב התפכחות בחברה הפלסטינית. אולם זה לא קורה. החמאס גייסה אלפי לוחמים חדשים תוך כדי המלחמה ולמרות מחאות ספורדיות והתארגנות נגד של חמולה כזו או אחרת, אין התקוממות של מאות אלפים נגד התנועה.

ישראל – תגובה צפויה, תוצאה מפתיעה

בשכבה השלישית, היותר סמויה, מצויה ישראל, שתגובתה המותנית לפעולות הטרור, כולל זו האחרונה, ידועה היטב לכלל הפלסטינים. למרות זאת ב-7.10.2023 תקפו אלפי פלסטינים את ישובי הדרום וגרמו להרג, הרס וחטיפות ללא תקדים בהיסטוריה של מדינת ישראל. המחבלים שהצליחו לשוב לעזה התקבלו כגיבורים ברצועה, בגדה, בעולם הערבי ואפילו בלא מעט מדינות מערביות.

כולם ידעו שהנקמה הישראלית תגיע ובכול זאת רבים מאוד ברצועת עזה חגגו למשך כמה שעות. מאז אין יותר חגיגות בעזה אבל אין גם חשבון נפש עצמי נוקב ברצועה ובגדה. הפוליטיקאים של ארגוני הטרור ותומכיהם הם היחידים שעדיין מנסים לטעון כי "השיבו את הכבוד הפלסטיני-ערבי ב -7.10".

קריסת הארגונים התת-מדינתיים – שינוי אזורי עמוק

מאז ה-7.10 המזה"ת השתנה. חזבאללה מצוי על סף כיליון, לא רק תוצאה של התבוסה במלחמה, אובדן סוריה וצמצום משמעותי של התמיכה האיראנית, אלא גם כי המדינה הלבנונית התקוממה נגדו, בגיבוי משמעותי של העולם הערבי וארצות הברית. מאות אלפי השיעים שלא חזרו לבתיהם בדרום לבנון מצויים בשלבי התפכחות כואבים מהחזבאללה ואיראן.

תהליך דומה, אך שונה בנסיבות, נכפה גם על הסורים ועל העיראקים. בסוריה יש משטר חדש שאינו מוכן לסבול את קיומם של ארגונים עצמאים חמושים בתוך המדינה. המשטר החדש גם הפסיק לגמרי את התמיכה הצבאית והמדינית לפלסטינים. בעיראק מתגברים הקולות, סונים ושיעים כאחד, לפרק את המליציות החמושות של איראן, לנתק את האינטרסים של המדינה מאלו של הפלסטינים ולחדש את הבריתות הקודמות עם העולם הערבי.

הח'ותים בתימן, אשר ניסו לקשור את גורלם לזה של הפלסטינים בעזה, נוכחו לדעת כי נותרו לבדם במערכה מול ישראל וארצות הברית. אמנם לעת עתה ולמרות הנזקים הגדולים שספגו, ההנהגה הח'ותית לא ויתרה במוצהר על מטרותיה מול ישראל, אך המציאות חזקה יותר. נתיבי השיט בים האדם חוזרים לפעול והירי הספורדי לישראל לא מרשים אף אחד, לא בזירה הפנים תימנית ולא בזירה הערבית.

התהליך המעניין ביותר מתרחש כיום באיראן. לאחר ארבעה עשורים של מעורבות עמוקה בקונפליקטים בעולם הערבי ואלו של ישראל, מעורבות שההובילה להשקעה של מאות מיליארדי דולרים בטבעת האש האיזורית ובתכנית הגרעין, איראן איבדה כמעט את כול נכסיה במזרח התיכון, כולל פגיעה משמעותית בתכנית הגרעינית שלה. התדהמה האזורית והאיראנית לנוכח העליונות המודיעינית והצבאית של ישראל, התמיכה האמריקאית המלאה, של שני ממשלים שונים לחלוטין, הגיעה לשיאה במלחמת 12 הימים בין איראן לישראל. התוצאות מאלצות את איראן להפקיר את בעלות בריתה האזוריות ולהתמקד בהגנה על איראן ועל עצם קיומו של המשטר האסלאמי.

שיבת מדינות הלאום – סוף עידן הארגונים החמושים?

המזרח התיכון מצוי בשלב שבו מדינות הלאום, עליהן אמרו מעין קדיש בעשור וחצי האחרונים, מוכנות ויכולות להתמודד בהצלחה בארגונים התת מדיניים שהביאו עליהן הרס וחוסר יציבות, למעט תימן בה הח'ותים עדיין מצליחים לשמר את אחיזתם בחלק מהמדינה.

ישראל בצומת דרכים – עוצמה או תבונה מדינית?

השאלה היא האם ישראל תתפכח בעצמה או תהיה שבויה באשליית עוצמתה האזורית. במידה והיא תתפכח היא תאמץ את התהליך המדיני שמציעות לה מדינות האזור והמערב. תהליך שישלים את סילוקו של הארגון התת-מדיני שהחל את כול השינוי הנ"ל - קרי החמאס - בתמורה להפסקת המלחמה, תחילת השיקום ומאמץ אמיתי לסיום הקונפליקט הישראלי-פלסטיני?

המערכה שהחלה ב-7 באוקטובר לא רק חשפה את גבולות הכוח של חמאס, אלא האיצה תהליך אזורי רחב שבו מדינות הלאום שבות לתפקד כגורם מרכזי. הארגונים התת-מדינתיים, שבעשורים האחרונים נהנו מלגיטימציה ציבורית, משאבים חיצוניים ויכולת פעולה עצמאית, מוצאים עצמם מבודדים, מותקפים ולעיתים אף מנושלים. תהליך זה, שמתרחש בלבנון, סוריה, עיראק, תימן ואיראן, מצביע על מגמה ברורה של חזרה לסדר מדינתי. ישראל, שהייתה הזרז אך גם היעד של השינוי, נדרשת כעת לבחירה אסטרטגית: האם להמשיך ולפעול מתוך תחושת עוצמה צבאית, או להבין את ההזדמנות המדינית שנפתחה ולחבור למהלך אזורי שיכול לשנות את פני הסכסוך. ההכרעה הזו לא תיעשה רק בירושלים – אלא גם בדמשק, בבגדד, בטהראן ובריאד.

אני נוטה להיות אופטימי שכך יהיה, למרות שבמזרח-התיכון הפסימים נוטים להיות יותר מדוייקים.