האם ממשלת 61 מתה והקרב האמיתי הוא על ה-"לא" ה-61?

הבחירות הבאות עשויות שלא להיות מוכרעות על ידי מי שישיג 61 תומכים, אלא על ידי מי שיישאר עם פחות מ-61 מתנגדים. ובשורה התחתונה, הכיוון הסביר ביותר כיום אינו ממשלת 61 קלאסית, אלא מערכת בה מפלגות הציר והימנעויות בהצבעת האמון יקבעו את זהות הממשלה. לכן המדד החשוב ביותר איננו גודל הגושים, אלא מספר חברי הכנסת שמוכנים שלא לחסום הכרעה.

הפסיקו למדוד "מי מגיע ל-61", והתחילו למדוד "מי מוכן להימנע". זהו המשתנה האסטרטגי החשוב ביותר במערכת הפוליטית הנוכחית.

אסטרטגיית ממשלת מיעוט היא שינוי אסטרטגי המשנה את מבנה המשחק ומעבר מקואליציית תמיכה מלאה ← קואליציית תמיכה + הימנעות. במונחי Veto Players, אין יותר חובה להפוך כל שחקן וטו לשותף, צריך להפוך חלק משחקני הווטו ל-Non-Blocking Players. לכן, על בסיס הנחות העבודה המרחיבות, וללא יומרה לחיזוי אלא כניתוח מבני של מרחב האפשרויות, המערכת נראית כיום קרובה לשיווי משקל: סיכוי אפקטיבי לנתניהו להמשיך, בממשלת רוב או מעבר: 44-56%; סיכוי להחלפת נתניהו בממשלת רוב או מיעוט: 44-56% ומבחינה מבנית ישראל מתקרבת למצב של "מטבע באוויר", ולא ליתרון מובהק לאחד המחנות.

מכאן שצפוי כי נתניהו ישתמש בסגירת הרשימות כדי למנוע מהימין להפסיד קולות. איזנקוט ישתמש בהימנעות כדי למנוע מהווטואים להפסיד לו את הממשלה. המנצח לא יהיה בהכרח מי שיגיע ל-61 תומכים, אלא מי שיצטרך פחות מתנגדים פעילים ביום ההצבעה. הקמת ממשלה ≠ 61 חברי קואליציה ואיחוד אלקטורלי ≠ איחוד קואליציוני ונתניהו חייב שהקולות יישארו בתוך מערך הרשימות העוברות. בעיקר כי בתמונת הסקרים הנוכחים, הסיכוי לממשלת רוב של נתניהו יורד משמעותית משום שנדרש מעבר נטו של 8-10 מנדטים ביחס לתמונת הבסיס, ולא רק הצלת קולות קיימים - מכאן אסטרטגיית הרוב החוסם וממשלת המעבר.

השיח הפוליטי ממשיך לספור מנדטים, אך ייתכן שהבחירות הקרובות יוכרעו דווקא באמצעות הימנעויות. אם הנחת העבודה היא שביום סגירת הרשימות יבוצעו איחודים, פרישות ושריונים שיצמצמו את אובדן הקולות בשני המחנות, אז מוקד ההכרעה עובר משאלת גודל הגושים לשאלת היכולת להקים ממשלה גם ללא קואליציה קלאסית של 61 חברי כנסת. במצב כזה, מפלגות הציר ויכולתן לא לחסום הכרעה עשויות להיות חשובות יותר ממספר המנדטים של המפלגות הגדולות.

רוצה להגיב? אנחנו ברשת X

הקרב האמיתי הוא על מי יגיד "לא" לרוב 61 מוצק

מזה חודשים מתנהל הדיון הציבורי סביב שאלה אחת: האם נתניהו מגיע ל-61? אלא שהנחת יסוד זו עלולה להיות מיושנת. המערכת הפוליטית נכנסת לשלב בו שלושה תהליכים עשויים לשנות את כללי המשחק: צמצום אובדן קולות באמצעות איחודים ושריונים (יום סגירת הרשימות מתקרב והשחקנים הפוליטיים מנוסי קרבות של אובדון קולות לגוש האופוזיציה בבחירות 2022 ולגוש נתניהו בבחירות 2021), התחזקות מפלגות ציר שאינן מזוהות לחלוטין עם אף גוש, ואסטרטגיית ממשלת המיעוט שמיוחסת לאיזנקוט.

מנקודת מבט תורת המשחקים, המשמעות פשוטה: פחות חשוב מי מצטרף לממשלה, ויותר חשוב מי אינו מצביע נגדה ומאפשר ממשלת מיעוט או גוש חוסם וכופה ממשלת מעבר שבה נתניהו ממשיך לכהן כראש ממשלה (נזכיר, לנתניהו אין אפשרות משפטית לכהן כשר ואם לא יהיה ראש ממשלה, הוא נדון לכהן כח"כ פשוט).

נתניהו צפוי להפעיל את מלוא משקלו הפוליטי כדי למנוע בזבוז קולות בימין. אם אכן יתבצעו איחודים או שריונים בין שחקנים כמו וינטר, הציונות הדתית או רכיבים נוספים בימין, הסיכון לקריסת קולות מתחת לאחוז החסימה יקטן משמעותית. במקביל, גם במרכז ובימין הממלכתי קיים תמריץ דומה לאיחוד בין שחקנים שנמצאים כיום באזור הסיכון.

לכן, בניגוד לחלק מהתחזיות המוקדמות, הסבירות לתרחיש של "שריפת קולות המונית" בשני המחנות אינה נראית כיום כהנחת הבסיס ובפועל ערביי ישראל כבר פעלו לכנס את השורות ואובדן קולות מינימאלי.

אולם דווקא הצלחת שני המחנות למנוע אובדן קולות מעבירה את מרכז הכובד למישור הקואליציוני.

כחול לבן של גנץ, ארדן-אדלשטיין, הנדל-טרופר או מסגרות דומות אינם נכס אוטומטי של מחנה האופוזיציה, בדיוק כפי שהמפלגות הערביות אינן חלק מגוש נתניהו. אלו מפלגות ציר. כוחן נובע לא מגודלן אלא ממיקומן. במונחי Shapley ו-Banzhaf, מספר המקרים שבהם הן יכולות להכריע את זהות הממשלה גדול בהרבה ממשקלן היחסי בכנסת.

במקביל, אם סגלוביץ' אכן יתמודד במסגרת רע"ם אך יפעל פוליטית באופן עצמאי, הוא עשוי להפוך לגשר בין המחנות. לא מדובר בשינוי דרמטי במספר המנדטים, אלא בהפחתת עלויות הקהל הכרוכות בתמיכה חיצונית או בהימנעות. למעשה, אם החבירה שלו לרע"מ תהיה על בסיס "סיעה" עם חופש הצבעה יוכל להיות מנדט נוסף בספירה של גוש האופוזויציה ואף כשר או סגן-שר בממשלה ועד כדי המנדט ה-61 שהוא יהודי וציוני.

כאן נכנסת לתמונה אסטרטגיית ממשלת המיעוט.

אם בעבר הנחת העבודה הייתה שהחלפת שלטון מחייבת קואליציית 61 מלאה, הרי שממשלת מיעוט נשענת על לוגיקה אחרת: לא כל השחקנים חייבים להצטרף. די שחלקם יתמכו וחלקם יימנעו. במונחי Veto Players, המטרה אינה להפוך כל שחקן יריב לשותף, אלא להפוך אותו לשחקן שאינו חוסם.

זהו שינוי אסטרטגי משמעותי ומכאן נגזרת גם השורה התחתונה.

זוהי גם נקודת הבדל חשובה ביחס לניתוחים קודמים שלנו במכון דעות, שהעניקו לנתניהו יתרון מבני גבוה יותר בזכות השילוב בין אפשרות להשגת 61 לבין יתרון ממשלת המעבר. כיום, גם אם יתרון המכהן עדיין קיים, אסטרטגיית המיעוט ומפלגות הציר מקטינות אותו באופן משמעותי.

והערה נוספת לסדר - בגלל מצבו המשפטי, נתניהו יכול לכהן רק בתור ראש ממשלה ולא כשר. לכן, בניתוחי קואליציה עתידיים יש למדוד לא רק "מי יכול להקים ממשלה", אלא "כמה ממשלות כל שחקן מסוגל בכלל לקבל". זהו כיום המשתנה האסטרטגי החשוב ביותר ביחס לנתניהו. לכן, גם יפעל בנחישות יתר למנוע אובדן קולות לגוש הימין ועל דרך כפיית איחודים, שריונים והבטחות עתידיות.

הטור מבוסס על ניתוח הרגישות המבני המורחב שהוצג בניתוחים קודמים, הכולל את השפעות סגירת הרשימות, איחודי מפלגות, מפלגות ציר, ממשלת מיעוט, מדדי כוח (Shapley/Banzhaf), תורת ה-Veto Players ותורת הבחירה הרציונלית. הניתוח המלא משמש כנספח האקדמי התומך למאמר זה.

קראתם עד פה? סיימתם!
ההרחבה נועדה למתעניינים.ות בניתוח העומק שעל בסיסו התקציר שלמעלה ומהווה הרחבה אקדמית-מדעית שלו.

סגירת הרשימות ואסטרטגיית המיעוט משנות את המשחק: מהכרעה בין גושים לתחרות על קואליציית ההימנעות

התכנסות מפת המפלגות לקראת יום סגירת הרשימות ב-18 לאוגוסט, משנות את ניתוח ההסתברות לאפשרות הרכבת קואליציה, בשני כיוונים מנוגדים:

1. תיאום בימין מצמצם מאוד את סיכון קריסת סמוטריץ׳, וינטר או רשימות ימין אחרות, ולכן מבטל חלק מהתרחישים שבהם גוש נתניהו נופל לאזור 45-48 בגלל קולות אבודים.
2. אסטרטגיית ממשלת המיעוט של איזנקוט מצמצמת את מספר שחקני הווטו הנדרשים להחלפת השלטון. לא כל מפלגה חייבת להצטרף לקואליציה או להצביע בעדה. חלקן יכולות להימנע, וסגלוביץ׳, אם יפעל כסיעה עצמאית, עשוי לספק קול חיובי שאינו מחייב את הכנסת רע"ם לממשלה.

מנגד, איחוד אפשרי של כחול לבן, ארדן-אדלשטיין, הנדל-טרופר ורכיבי ימין-מרכז אחרים אינו בהכרח נכס של איזנקוט. איחוד כזה עשוי להיות המפלגה השלישית שאינה שייכת לאף גוש, ובכך גם לאפשר ממשלה חלופית וגם לחסום אותה.

הטווח המבני המעודכן

כלומר, המערכת עוברת מיתרון מבני קטן לנתניהו למרחב שקול כמעט לחלוטין. נזכיר כי בניתוח האחרון עמדו ההסתברויות על ניצחון גוש נתניהו (61 או תיקו וממשלת מעבר): 74-86%; ניצחון גוש האופוזיציה (רוב יציב של 61): 14-26%. ההטיה המוסדית נשארת לטובת ראש הממשלה המכהן, אך אסטרטגיית ממשלת המיעוט מקזזת חלק ניכר ממנה.

מכאן שצפוי כי נתניהו ישתמש בסגירת הרשימות כדי למנוע מהימין להפסיד קולות. מועמד גוש האופוזיציה ישתמש בהימנעות כדי למנוע מהווטואים להפסיד לו את הממשלה. המנצח לא יהיה בהכרח מי שיגיע ל-61 תומכים, אלא מי שיצטרך פחות מתנגדים פעילים ביום ההצבעה.

תיקון מתודולוגי: יש להפריד בין שלושה ספים

הניתוחים הקודמים התמקדו בעיקר בסף אחד: 61 חברי כנסת לקואליציית אמון

ההנחות החדשות מחייבות להפריד בין:

סף אלקטורלי

מי עובר את אחוז החסימה וכמה קולות הולכים לאיבוד.

סף קואליציוני

מי מוכן להצטרף לממשלה ולשאת באחריות מיניסטריאלית.

סף פרלמנטרי

מי מוכן לתמוך, מי מתנגד ומי מוכן להימנע בהצבעת האמון.

ממשלת מיעוט יכולה לקום גם בלי 61 חברי קואליציה, כל עוד מספר התומכים עולה על מספר המתנגדים בהצבעת האמון. לכן: הקמת ממשלה ≠ 61 חברי קואליציה

ובהנחה של היעדרויות או הימנעויות: T > O (כאשר T מספר התומכים, O מספר המתנגדים בפועל).

זהו השינוי המבני החשוב ביותר ביחס לניתוחי העבר.

סגירת הרשימות: שני המחנות ילמדו את לקח אחוז החסימה

ההנחה שביום סגירת הרשימות יהיו פרישות, איחודים ושריונים היא סבירה כמנגנון תרחישי, אך אינה עובדה שהתרחשה עדיין. לכן יש להתייחס אליה כתנאי בניתוח ולא כתחזית ודאית.

מחנה נתניהו

לנתניהו תמריץ חזק במיוחד למנוע מצב שבו (חייב לכהן כראש ממשלה):

• סמוטריץ׳ נופל;
• וינטר נופל;
• רשימת ימין נוספת שורפת קולות;
• או שתי רשימות מתחרות סביב 2-3%.

בבחירות 2022, שיעור גבוה של קולות לרשימות שלא עברו תרם לפער גדול בין שיעור הקולות ובין חלוקת המנדטים. המודל ההיסטורי של מכון דעות, כבר זיהה שמניעת אובדן קולות היא מנגנון מרכזי בהישרדות גושית.

לנתניהו עומדים כמה כלים:

• שריון מועמד או מועמדים בליכוד;
• לחץ פומבי ופרטי לפרישה;
• איחוד טכני;
• הסכם עודפים;
• הבטחת תפקיד עתידי;
• חלוקת אזורי השפעה;
• יצירת סקרי לחץ סביב אחוז החסימה;
• הצגת המהלך כ"חובת המחנה".

במונחי Selectorate Theory, נתניהו ינסה לשמור גם על קואליציית הניצחון שלו וגם על הסלקטורט הרחב של הימין. הוא אינו חייב שכל רשימת ימין תשרוד בנפרד. נתניהו חייב שהקולות יישארו בתוך מערך הרשימות העוברות.

מחנה מתנגדי נתניהו

גם במחנה השני יש תמריץ לאיחוד או לפרישה של:

• כחול לבן;
• הנדל-טרופר;
• ארדן-אדלשטיין;
• רשימות מילואימניקים;
• מועמדים עצמאיים;
• ורכיבי מרכז-ימין נוספים.

אלא שכאן קיימת בעיה שונה. האיחוד אינו רק טכני, משום שהשחקנים אינם מסכימים בהכרח על:

• פסילת נתניהו;
• ישיבה עם הדמוקרטים;
• תמיכת רע"ם;
• חוק הגיוס;
• זהות ראש הממשלה;
• רוטציה;
• רפורמה משפטית;
• וצירוף החרדים.

לכן: איחוד אלקטורלי ≠ איחוד קואליציוני ואיחוד רחב עשוי להבטיח מעבר של אחוז החסימה, אך גם ליצור מפלגה פנימית הטרוגנית שתתקשה לקבל החלטה לאחר הבחירות.

נתניהו ומניעת בזבוז קולות בימין

ההשפעה על וינטר וסמוטריץ׳

מניסיון העבר, ההנחה שנתניהו מפעיל את מלוא כוחו מפחיתה את ההסתברות לתרחיש הקיצון שבו גם וינטר וגם הציונות הדתית אינם עוברים. ולכן מתקיימים שני תרחישי שווי משקל:

תרחיש א׳: איחוד טכני

וינטר, סמוטריץ׳ או רכיבים נוספים רצים ברשימה משותפת או בבלוק טכני.

התוצאה:

• סיכון החסימה יורד;
• גוש נתניהו שומר על הקולות;
• המחלוקת הפנימית נדחית ליום שאחרי הבחירות;
• כוח המיקוח של הרשימה המאוחדת עולה.

תרחיש ב׳: שריון או פרישה

אחד השחקנים מקבל מקום בליכוד, התחייבות לתפקיד או מסלול מוסכם מחוץ לרשימה.

התוצאה:

• הליכוד מתחזק;
• הקולות אינם נשרפים;
• נתניהו מחזק את שליטתו בגוש;
• אבל עלול לשלם מחיר מול המועמדים שנבחרו בפריימריז ומול קבוצות פנימיות בליכוד. אם כי למעשה נערך מראש עם 7-8 השריונים ברשימת הליכוד שטרם מומשו כולם בפועל (כעת, אולי מובן יותר למה נאבק בנושא זה באופן חריג ולא מוסבר - צופה פני עתיד).

מה המשמעות המספרית?

התרחיש בו פיצול וינטר-סמוטריץ׳ הוריד את גוש נתניהו לאזור 45-49 נעשה פחות סביר ובהנחת תיאום מוצלח, נקודת המוצא הריאלית יותר: 49-53 לגוש נתניהו ולא 45-49.

עם זאת, תיאום מושלם אינו מובטח. עלויות הקהל של פרישה גבוהות, וכל שחקן עשוי להאמין כי דווקא האחר צריך לפרוש. זהו משחק Chicken קלאסי: אם איש אינו סוטה, שני השחקנים עלולים להתרסק.

תיאום הרשימות מגדיל מעט את הסיכוי הישיר של נתניהו ל-61

בניתוח פיצול הימין במקור, הוערך הסיכוי הישיר של גוש נתניהו ל-61 בטווח 2-7%. לאחר הכנסת מנגנון תיאום אגרסיבי ביום סגירת הרשימות, נכון להעלות את הטווח ל-5-11%. אין פירוש הדבר שהגוש קרוב כיום ל-61. הסקרים האחרונים הציבו אותו סביב 51-52, בעוד מדד 120 הציג 51 לגוש נתניהו, 56 למפלגות ציוניות מחוץ לגוש ו-13 למפלגות ערביות.

העלייה נובעת מ:

• מניעת קולות אבודים;
• אפשרות שהציונות הדתית או וינטר יעברו בעקבות איחוד;
• שיפור חלוקת המנדטים עקב פחות רשימות מתחת לחסימה;
• ואפשרות שרשימת ימין-מרכז פתוחה תצטרף לנתניהו לאחר הבחירות.

הסיכוי עדיין נמוך משום שנדרש מעבר נטו של שמונה עד עשרה מנדטים ביחס לתמונת הבסיס, ולא רק הצלת קולות קיימים.

מעמדו של סגלוביץ׳: יש להבחין בין רשימה, סיעה וקול עצמאי

ההנחה היא שסגלוביץ׳ יוצב ברשימת רע"ם אך יישאר פוליטית ומוסדית סיעה עצמאית. יש כאן סייג חשוב: עצם הגדרתו כמועמד עצמאי בתוך רשימת רע"ם אינה מבטיחה אוטומטית הכרה בסיעה נפרדת מיד לאחר הבחירות.

מעמד של סיעה עצמאית בכנסת תלוי במסלול המשפטי, במבנה הרשימה, בהחלטות ועדת הכנסת ובהסדרי ההתפלגות הרלוונטיים. בפרסומים נאמר שהמתווה עדיין כפוף לאישור ועידת רע"ם ושסגלוביץ׳ עשוי להתמודד כמועמד עצמאי בתוך הרשימה, לא כחבר רע"ם. מכאן ועד ודאות כי יפעל כסיעה פרלמנטרית נפרדת יש פער משפטי ומוסדי.

לכן המודל הנכון כולל שני מצבים:

מצב 1: עצמאות פוליטית בלבד

סגלוביץ׳ נבחר ברשימת רע"ם אך פועל בתיאום עם הסיעה.

במצב זה:

• קולו עדיין חלק מעסקת התמיכה של רע"ם;
• מפלגות הימין יציגו אותו כחלק מרע"ם;
• יכולתו להצטרף לבדו לממשלה מוגבלת יותר;
• אבל הוא יכול לתווך ולהקל על הסכם תמיכה.

מצב 2: עצמאות פרלמנטרית אפקטיבית

סגלוביץ׳ יכול להצביע בעד הממשלה, להצטרף אליה או לקבל תפקיד ללא הצטרפות מלאה של רע"ם.

במקרה זה יש הצדקה אנליטית לספור: 1 מנדט עצמאי פרו-החלפה ולסווג את יתר רע"ם בנפרד כ-4-5 קולות מותנים או נמנעים. שינוי משמעותי במיוחד אם המחנה הציוני מגיע ל-59 או 60.

"מנדט סגלוביץ׳" משנה יותר את מבנה הלגיטימציה מאשר את האריתמטיקה

נניח:

• 58-60 חברי כנסת ציונים מוכנים לתמוך בממשלת איזנקוט;
• סגלוביץ׳ מצביע בעדה;
• יתר רע"ם נמנעת;
• הרשימה המשותפת נמנעת או נעדרת;
• גוש נתניהו מצביע נגד.

אז הממשלה יכולה לקום בלי שרע"ם כולה מצטרפת לקואליציה.

לדוגמה, תוצאה היפותטית של:

• 60 תומכים;
• 51 מתנגדים;
• 9 נמנעים או נעדרים;

מספיקה מבחינת מאזן ההצבעה, אם התנאים החוקתיים והפרלמנטריים של הצבעת האמון מתקיימים.

המשמעות הפוליטית:

• איזנקוט יכול להציג ממשלת מיעוט שרוב חבריה ציונים (או אפילו ממשלת רוב לכל מועמד גוש האופוזיציה);
• סגלוביץ׳ יכול להיות גשר אישי;
• רע״ם יכולה לטעון שלא נכנסה לממשלה;
• בנט או מפלגת ימין-מרכז יכולים לומר שהממשלה לא "תלויה" פורמלית בכל רע״ם;
• אך מבחינה ציבורית נתניהו עדיין יטען כי הממשלה קמה בזכות קולות ערביים.

כלומר, המהלך מפחית עלויות קהל אך אינו מאפס אותן.

ממשלת המיעוט של איזנקוט היא שינוי אסטרטגי אמיתי

זו ההנחה המשמעותית ביותר בעדכון. עד כה המודל הניח במידה רבה כי איזנקוט צריך לבנות קואליציית אמון חיובית הכוללת את כל שחקני הווטו. אסטרטגיית ממשלת מיעוט משנה את מבנה המשחק: קואליציית תמיכה מלאה ← קואליציית תמיכה + הימנעות. במונחי Veto Players, איזנקוט אינו חייב להפוך כל שחקן וטו לשותף. הוא צריך להפוך חלק משחקני הווטו ל-Non-Blocking Players.

זו משימה קלה יותר.

כיצד נראית קואליציית מיעוט אפשרית?

ליבת הממשלה

• ישר של איזנקוט;
• ביחד של בנט;
• ישראל ביתנו;
• הדמוקרטים;
• או חלק מרשימת ימין-מרכז רחבה.

תמיכה חיובית אפשרית

• סגלוביץ׳;
• רע"ם כולה או חלקה;
• מפלגת ציר נוספת.

הימנעות אפשרית

• חד"ש-תע"ל-בל"ד;
• רע"ם אם אינה תומכת;
• כחול לבן או רשימת ארדן, אם אינם מוכנים להצטרף אך רוצים בהחלפת נתניהו;
• מפלגה חרדית בתמורה להסדר נקודתי.

מדוע הימנעות זולה יותר מהצטרפות?

לשחקן פוליטי קיימות שלוש עלויות שונות: C_join​> C_support​ > C_abstain​

הצטרפות לממשלה

מחייבת אחריות מלאה למדיניות, תקציב, מינויים והחלטות ביטחוניות.

תמיכה מבחוץ

מחייבת הצבעה בעד הממשלה והסכם פומבי, אך ללא אחריות מיניסטריאלית מלאה.

הימנעות

מאפשרת לשחקן לטעון:

• לא הצטרפנו לממשלה;
• לא תמכנו במדיניותה;
• רק אפשרנו הכרעה;
• מנענו סבב בחירות נוסף;
• לא מנענו את החלפת נתניהו.

זו בדיוק הסיבה שאסטרטגיית מיעוט מסוגלת לעקוף חרמות שנראים מוחלטים ברמת הקואליציה.

המגבלה: ממשלת מיעוט יכולה לקום, אך לא בהכרח לשרוד

יש להפריד בין P_{(הקמת ממשלה)} לבין P_{(שרידות לשנה).} ממשלת מיעוט תלויה בתמיכה משתנה לצורך:

• תקציב;
• חוקי גיוס;
• חקיקה ביטחונית;
• מינויים;
• הצעות אי־אמון;
• משברים מול עזה, לבנון או איראן;
• והכרעות מדיניות.

הימנעות בהצבעת האמון אינה מבטיחה הימנעות בתקציב. לכן אסטרטגיית איזנקוט מעלה באופן משמעותי את ההסתברות להחלפת נתניהו, אבל מעלה במידה קטנה יותר את ההסתברות לממשלה יציבה לארבע שנים. זהו הבדל מהותי בהגדרת הניצחון:

• אם ניצחון הוא הוצאת נתניהו מבלפור, אסטרטגיית המיעוט היא Game Changer.
• אם ניצחון הוא ממשלת רוב יציבה, השינוי קטן יותר.
• אם ניצחון הוא שרידות של שנה והעברת תקציב, נדרש הסכם תמיכה מוסדי.

איחוד כחול לבן, ארדן והנדל: נכס אלקטורלי, סיכון קואליציוני

הנחת איחוד רחב סבירה כתסריט, משום שהרשימות חולקות אינטרס אחד ברור: לעבור את אחוז החסימה. אבל הן אינן חולקות בהכרח את אותה פונקציית תועלת לאחר הבחירות.

יתרונות האיחוד

• צמצום קולות אבודים;
• מעבר בטוח יותר של אחוז החסימה;
• אפשרות להגיע ל-5-8 מנדטים;
• כוח מיקוח גבוה;
• יכולת לדרוש ממשלה רחבה;
• ייצוג לימין ממלכתי שאינו רוצה נתניהו אך גם אינו רוצה ממשלת שמאל.

החסרונות

• מחלוקת פנימית בשאלת נתניהו;
• מחלוקת על הדמוקרטים;
• מחלוקת על רע"ם;
• מאבק הנהגה;
• שאלה מי מקבל שריונים;
• זהות מעורפלת בין ימין, מרכז וממלכתיות;
• אפשרות לפיצול לאחר הבחירות.

בסקר חדשות 13 מ-12 באוגוסט, טרופר-הנדל עברו עם ארבעה מנדטים והגוש הציוני המתנגד לנתניהו הגיע ל-60, אך המדידות המאוחרות יותר החזירו אותם מתחת לחסימה. תרחישים קודמים הראו שרשימת ארדן יכולה למשוך קולות הן מהליכוד והן ממפלגות האופוזיציה. לכן איחוד כזה צריך להיות מסווג Conditional Swing Bloc - לא כגוש אופוזיציה ולא כגוש נתניהו.

כוחו של האיחוד הרחב לפי Banzhaf ו־Shapley

נניח שהאיחוד מקבל שישה מנדטים. אם בלעדיו:

• גוש נתניהו: 50;
• אופוזיציה ציונית: 55;
• ערבים: 15;

האיחוד של שישה מנדטים יכול להכריע בין:

1. ממשלת נתניהו רחבה;
2. ממשלת איזנקוט עם רוב ציוני;
3. ממשלת איזנקוט במיעוט;
4. ממשלת אחדות ללא בן גביר וסמוטריץ׳;
5. ממשלת מעבר.

מספר הקואליציות שבהן הוא השחקן המכריע גדול בהרבה מחלקו היחסי בכנסת. לכן ערכו של כוח המיקוח (Shapley Value)​ של 6 מנדטים, גבוה משמעותית מכוחה היחסי של סיעת 6 מנדטים מתוך 120 חברי כנסת. אבל כוח מיקוח גבוה אינו מבטיח החלטה. מפלגה הטרוגנית יכולה להיות בעלת כוח חיצוני גבוה אך יכולת החלטה פנימית נמוכה.

אפקט משולב של סגירת הרשימות

מחנה נתניהו

התיאום צפוי:

• לצמצם בזבוז קולות;
• לשמור את הציונות הדתית, וינטר או יורשיהם בתוך המסגרת;
• להגדיל מעט את הסיכוי ל־61;
• ולהקטין את הסתברות הקריסה האלקטורלית.

מחנה השינוי

התיאום צפוי:

• להציל רשימת ימין-מרכז;
• להפחית קולות אבודים של כחול לבן, ארדן והנדל;
• ליצור שחקן ציר משמעותי;
• אך לא להבטיח את הצטרפותו לממשלה.

המפלגות הערביות

• איחוד חד"ש-תע"ל-בל"ד מצמצם אובדן קולות;
• רע"ם נפרדת מאפשרת גמישות קואליציונית;
• סגלוביץ׳ עשוי ליצור קול עצמאי או לכל הפחות גשר לגיטימציה;
• אבל התחזקות המפלגות הערביות על חשבון הציוניות עלולה להקשות על השגת "רוב ציוני".

התוצאה הכוללת היא שפחות קולות הולכים לאיבוד בשני המחנות. במצב כזה, הכרעת הבחירות נעשית פחות תלויה באחוז החסימה ויותר תלויה ביכולת הקואליציונית.

ניתוח התרחישים המעודכן

תרחיש א: נתניהו מצליח בתיאום, מועמד גוש האופוזיציה (איזנקוט?) נכשל בהימנעות

תנאים:

• הימין מתאחד או מקבל שריונים;
• אין בזבוז גדול של קולות;
• איחוד ארדן-הנדל פוסל את הדמוקרטים;
• ליברמן פוסל תמיכת רע"ם;
• המשותפת מתנגדת;
• סגלוביץ׳ אינו מספיק לבדו.

תוצאה

• גוש נתניהו: 51-56;
• אין לו 61;
• אין רוב חלופי ישים;
• נתניהו נשאר בממשלת מעבר.

משקל מבני: 26-34%.

תרחיש ב: תיאום בשני המחנות, איחוד הימין-מרכז מצטרף למועמד הגוש (איזנקוט?)

תנאים:

• נתניהו מונע בזבוז קולות;
• גם רשימות המרכז-ימין מתאחדות;
• האיחוד מקבל 5-8;
• הוא פוסל את נתניהו;
• מסכים לשבת עם הדמוקרטים;
• אין צורך במפלגות ערביות בתוך הממשלה.

תוצאה

ממשלה ציונית של 60-64, עם אפשרות לתמיכת סגלוביץ׳ או הימנעות רע״ם.

משקל מבני: 20-29%.

תרחיש ג: ממשלת מיעוט של מועמד גוש האופוזיציה (איזנקוט?)

תנאים:

• לליבת איזנקוט 54–59 תומכים;
• סגלוביץ׳ תומך באופן עצמאי;
• רע״ם או חלקה תומכים או נמנעים;
• המשותפת נמנעת;
• רשימת ציר מצביעה בעד או נמנעת;
• המתנגדים הפעילים פחותים ממספר התומכים.

תוצאה

נתניהו מוחלף גם ללא 61 חברי קואליציה.

משקל מבני: 18%–27%.

זהו רכיב שכמעט לא הופיע בניתוחים קודמים, ולכן מוריד את יתרונו המבני של נתניהו.

תרחיש ד: 61 ישיר לנתניהו

תנאים:

• תיאום מושלם בימין;
• הליכוד מתחזק;
• רשימת ציר נוטה ימינה או מצטרפת;
• מפלגה ערבית או מפלגת אופוזיציה נופלת;
• או אירוע קמפיין משמעותי משנה את מאזן הגושים.

משקל מבני: 5-11%.

תרחיש ה: ממשלת אחדות או ימין רחבה

תנאים:

• איחוד ארדן-הנדל-כחול לבן דורש ממשלה רחבה;
• נתניהו מסכים להוציא חלק מהשותפים;
• או הליכוד מחליף מנהיג לאחר קיפאון;
• איזנקוט מסכים לרוטציה.

תרחיש זה עשוי להחליף את נתניהו או להשאירו בחלק מהרוטציה. לכן אינו ניתן לסיווג אוטומטי כניצחון של אחד הגושים.

משקל מבני: 7-13%.

הטווח חופף חלקית לתרחישי הקיפאון ולכן אין לסכום את כל טווחי התרחישים באופן לינארי.

הסתברות כוללת

הגדרה צרה: מי משיג 61 ישיר?

הגדרה אפקטיבית: מי שולט בממשלה לאחר הבחירות?

הטווחים חופפים בנקודת האמצע משום שהמערכת נמצאת באזור Tipping Point. שינוי של מפלגת ציר אחת מהתנגדות להימנעות יכול להעביר את מלוא התוצאה מצד לצד.

ההשוואה ל-74-86% של מכון דעות

הטווח ההיסטורי נשען על שני רכיבים:

• אפשרות ממשית של 61 לנתניהו;
• הסתברות גבוהה לקיפאון מפני שהאופוזיציה נדרשה להציג רוב חלופי מלא ויציב.

כעת:

הרכיב הראשון נחלש

גוש נתניהו רחוק יותר מ־61, גם לאחר הנחת תיאום.

הרכיב השני נחלש

איזנקוט אינו חייב בהכרח 61 שותפים. הוא יכול להשתמש ב:

• ממשלת מיעוט;
• תמיכה מבחוץ;
• הימנעות;
• קול עצמאי של סגלוביץ׳;
• ורשימת ציר שאינה מצטרפת אך גם אינה חוסמת.

לכן היתרון המבני של נתניהו אינו נעלם, אך קטן: 74-86% ← 44-56%

זה אינו שינוי שנובע רק מהסקרים. הוא נובע משינוי ב-Choice Set, כלומר מרחב האסטרטגיות הזמין לאופוזיציה.

תורת המשחקים: מקואליציה מינימאלית מנצחת (Minimal Winning Coalition) אל קואליציה חוסמת (Blocking Coalition)

הגישה הקלאסית מניחה שמועמד גוש האופוזיציה צריך ליצור Minimal Winning Coalition ≥ 61, אבל אסטרטגיית מיעוט מבוססת על מבנה אחר של Support Coalition + Non-Blocking Coalition. הקבוצה השנייה אינה חייבת להסכים למדיניות הממשלה. היא רק חייבת להעדיף את האפשרות של ממשלת גוש האופוזיציה זמנית > המשך נתניהו.

מבחינת תורת הבחירה הרציונאלית (Rational Choice), מפלגת ציר יכולה להימנע גם אם אינה רוצה להיות שותפה, כאשר העלות של המשך נתניהו גבוהה מהעלות של ממשלת מיעוט.

משפט אי-האפשרות של ארוו וההכרעה באמצעות הימנעות

לשחקנים השונים יש סדרי העדפות שונים:

• ארדן עשוי להעדיף ממשלת אחדות, אחריה ממשלת גוש האופוזיציה, ורק אחר כך ממשלת נתניהו צרה;
• רע"ם עשויה להעדיף כניסה לממשלה, אחריה תמיכה מבחוץ, ואחריה ממשלת מעבר;
• ליברמן עשוי להעדיף ממשלה ציונית, אחריה ממשלת מיעוט שאינה כוללת חרדים, ולבסוף ממשלת נתניהו;
• הדמוקרטים עשויים להעדיף ממשלת שינוי רחבה, אחריה מיעוט, ולבסוף אחדות עם הליכוד.

אין בהכרח קואליציה שהיא הבחירה הראשונה של כולם. אבל ייתכן פתרון של "פשרת קונדורסה" (Condorcet Compromise): ממשלת איזנקוט במיעוט יכולה לנצח בכל השוואה זוגית את המשך כהונת נתניהו, גם אם אינה החלופה המועדפת של רוב השחקנים.

זו בדיוק עוצמתה.

הסיכון לאיזנקוט: מעבר מהקמה למשילות

ממשלת מיעוט עשויה להחליף את נתניהו אך להיכשל בתוך חודשים ומציגה שלושה מוקדי סיכון:

תקציב

ללא הסכם תמיכה מחייב, הממשלה עלולה ליפול סביב התקציב.

ביטחון

אירוע ביטחוני מאפשר לנתניהו להחזיר את הדיון ללגיטימציה של ממשלה התלויה בהימנעות ערבית.

סחטנות קואליציונית

כל שחקן תמיכה או הימנעות הופך לבעל כוח Banzhaf גבוה. אם הממשלה זקוקה בכל הצבעה לשותף אחר, עלויות העסקה עולות.

לכן האסטרטגיה המיטבית אינה ממשלת מיעוט אד־הוק, אלא: ממשלת מיעוט עם הסכם תמיכה לשנה, תקציב מוסכם וכללי הצבעה מוגדרים מראש.

מה סביר שיקרה?

זהו הכיוון הסביר ביותר: שני המחנות ימנעו את רוב אובדן הקולות בסגירת הרשימות; גוש נתניהו יישאר מתחת ל-61, ורשימת ימין-מרכז מאוחדת תהפוך לשחקן הציר. ההכרעה תעבור מהשאלה "מי מצטרף לממשלה" לשאלה "מי מוכן להימנע כדי לא לחסום אותה". כתוצאה מכך, הבחירות נעות למרחב כמעט שקול של 44-56% נתניהו או ממשלת מעבר, מול 44-56% ממשלת איזנקוט, רוב או מיעוט

הכיוון יוכרע על ידי מפלגת הציר, לא על ידי המפלגה הגדולה ולא בהכרח על ידי רע"ם.

כל זה, בלי להזכיר תרחישי מלחמה ומתיחות בטחונית או אחרת שייזום נתניהו וכדי לפגוע, לדחות ואף למנוע קיום בחירות.

המלצה לקובעי מדיניות

יש לבנות מראש הסכם "תמיכה או הימנעות לשנה" בין מועמד גוש האופוזיציה, רשימת הימין-מרכז וסגלוביץ׳-רע"ם, משום שהפיכת שחקני וטו לשחקנים שאינם חוסמים היא המסלול היחיד שמנטרל את יתרון ממשלת המעבר של נתניהו.

המשתנה שאף אחד לא סופר: נתניהו אינו רק מועמד לראשות הממשלה, הוא מועמד לתפקיד אחד בלבד

בכל התחשיבים, לא נלקח בחשבון משתנה שאינו קואליציוני רגיל, אלא מגבלת מבנה (Structural Constraint). בניגוד לרוב ראשי המפלגות בישראל, לנתניהו אין למעשה "מסלול שני". בהנחת העבודה שהמצב המשפטי אינו מאפשר לו לכהן כשר בממשלה אלא רק כראש ממשלה, אזי מרחב התמרון שלו קטן משמעותית: הוא אינו יכול בקלות להסכים לפתרונות ביניים, לממשלת מעבר קואליציונית, להסדרי רוטציה שבהם אינו ראשון, או לממשלה אחרת שבה יישאר שחקן בכיר. מבחינה אסטרטגית, המשחק הופך עבורו למשחק של "הכול או כמעט כלום".

לכן, גם יהיה נחוש הרבה יותר לצמצם את הפסד הקולות של גוש הימין ופחות גמיש במו"מ לממשלה רחבה וידרוש כהונה כראש ממשלה, או לפחות ראשון ברוטציה. כי "עבור רוב הפוליטיקאים הממשלה היא קואליציה. עבור נתניהו הממשלה היא תפקיד".

המשתנה החדש משנה שאלה אחרת - אילו פתרונות קואליציוניים בכלל זמינים לכל שחקן? במונחי תורת המשחקים, רוב המפלגות מחזיקות כמה אסטרטגיות אפשריות:

• ראש ממשלה;
• שר בכיר;
• רוטציה;
• ממשלת אחדות;
• תמיכה מבחוץ;
• אופוזיציה.

אם מניחים שנתניהו יכול לכהן רק כראש ממשלה, מרחב האסטרטגיות שלו מצטמצם לקטגוריה אחת כמעט: Utility_(Netanyahu) = Prime Minister ≫ Everything Else. כלומר, פונקציית התועלת שלו הופכת תלולה בהרבה משל שחקנים אחרים.

איך זה משנה את תורת הקואליציות?

לפי מודל Shapley-Shubik ו-Banzhaf, כוח נמדד לפי מספר הקואליציות שבהן שחקן הוא מכריע. אבל במקרה הזה השאלה אינה רק כמה כוח יש לנתניהו. השאלה היא כמה קואליציות הוא מסוגל לקבל. ניקח מצב היפותטי שבו גוש נתניהו מגיע ל־54 ובעבר היו לפחות שלוש אפשרויות:

1. ממשלת ימין צרה.
2. ממשלת אחדות עם רוטציה.
3. ממשלת אחדות שבה נתניהו אינו ראשון.

אם האפשרות השלישית אינה רלוונטית עבורו, אז מספר הקואליציות הקבילות מבחינתו קטן ובמילים אחרות Feasible Coalitions < Possible Coalitions וזהו שינוי מהותי.

מדוע זה מחזק דווקא את תרחיש ממשלת המיעוט?

כאן מופיע אפקט נגדי מעניין. במודלים הקודמים ראינו שממשלת מיעוט של מועמד גוש האופוזיציה דורשת פחות שחקנים פעילים ויותר שחקנים שאינם חוסמים. עכשיו נוסיף את המשתנה החדש: אם ארדן, הנדל, כחול לבן או שחקני ציר אחרים אינם רוצים ממשלת נתניהו אך גם אינם רוצים להישען רשמית על רע"ם, בעבר הם עדיין יכלו לדחוף לרוטציה או לפתרון ביניים. אם נתניהו חייב להיות ראשון ברוטציה או ראש ממשלה מלא, מרחב הפשרות קטן. כתוצאה מכך חלק מהשחקנים עשויים לראות בממשלת מיעוט זמנית של איזנקוט חלופה אפשרית יותר מאשר רוטציה עם נתניהו.

לא משום שהם אוהבים אותה יותר, אלא משום שיש פחות חלופות ביניים. זהו בדיוק מנגנון Condorcet: פתרון שאינו הבחירה הראשונה של רוב השחקנים, אך הופך לאפשרות היחידה המסוגלת לגבור על כל חלופה אחרת.

השפעת הרוטציה

זהו כנראה המקום שבו המשתנה החדש משמעותי ביותר. אם נתניהו חייב להיות:

• ראשון ברוטציה;
• או ראש ממשלה לכל התקופה;

הוא מאבד חלק ניכר מהגמישות שאפשרה בעבר להגיע להסדרי אחדות מורכבים. מבחינת מפלגות ציר הדבר יוצר שתי אפשרויות בלבד:

אפשרות א'

לקבל את נתניהו כראש ממשלה.

אפשרות ב'

לחפש נוסחה חלופית לחלוטין.

מרכז הפוליטיקה הישראלי חי בדרך כלל באזורי ביניים וכאשר אזורי הביניים נעלמים, הקיטוב המוסדי גדל.

ההשפעה על ממשלת מעבר

כאן נמצא דווקא היתרון של נתניהו. גם אם מרחב הקואליציות שלו קטן יותר, ממשלת מעבר עדיין מעניקה לו יתרון של מכהן. לכן המשתנה החדש אינו מבטל את יתרון ממשלת המעבר. הוא בעיקר מקטין את מספר המסלולים שבאמצעותם נתניהו יכול לתרגם תוצאת ביניים להקמת ממשלה קבועה.

עדכון מודל הניתוח המבני

בניתוחים הקודמים הערכנו מערכת הקרובה לשיווי משקל. לא נכון יהיה לשנות, באופן דרמטי, את טווחי הבסיס רק על סמך המשתנה הזה לבדו, משום שעדיין חסרים נתוני אמת על התנהגות שחקני הציר.

אבל ברמה המבנית נעדכן כך:

המשמעות:

המשתנה החדש אינו משנה מאוד את הבחירות.הוא משנה מאוד את היום שאחרי הבחירות.

האינטואיציה אומרת: אם נתניהו חייב להיות ראש ממשלה, כוח המיקוח שלו גדל. אבל ייתכן שההפך הוא הנכון. כאשר לשחקן אין אפשרות לקבל פשרה, הוא נראה נחוש יותר אך גם גמיש פחות. לכן ייתכן שכוח הווטו שלו גדל, בעוד שכוח ההרכבה שלו קטן. במונחי Nash Bargaining: שחקן שאינו יכול לקבל רוטציה, תפקיד שר או פתרון ביניים עשוי להיראות חזק יותר כלפי חוץ, אך בפועל מספר ההסכמים האפשריים סביבו קטן.

לסיכום מקרה זה, הכיוון הסביר ביותר מבחינה מבנית

המשתנה של מגבלת התפקיד אינו משנה באופן מהותי את הסיכוי של גוש נתניהו להגיע או לא להגיע ל-61, אך הוא מצמצם את מספר פתרונות הפשרה האפשריים לאחר הבחירות. כתוצאה מכך, הוא מחליש בעיקר תרחישי אחדות ורוטציה מורכבים, ומחזק יחסית את שני הקטבים: ממשלת נתניהו בראשותו או ממשלת מיעוט/חלופה בלעדיו.

במילים פשוטות, המשתנה החדש אינו משנה את מתמטיקת הבחירות. הוא משנה את מתמטיקת המשא ומתן.

לכן, בניתוחי קואליציה עתידיים יש למדוד לא רק "מי יכול להקים ממשלה", אלא "כמה ממשלות כל שחקן מסוגל בכלל לקבל". זהו כיום המשתנה האסטרטגי החשוב ביותר ביחס לנתניהו.

נספח מקורות

• ניתוח מכון דעות על יתרון נתניהו בממשלת מעבר
• בחינת הניתוחים ההיסטוריים של מכון דעות
• מרכז הסקרים של כאן (עדכון 19.8.26)
• מדד 120 (עדכון 20.8.26)
• חדשות 13: טרופר־הנדל ותרחישי מפלגות הציר
• כאן חדשות: תרחיש ארדן-שקד-אדלשטיי
• כאן חדשות: מצב רשימות המרכז־ימין החדשות
• חד"ש, תע"ל ובל"ד סיכמו על ריצה ברשימה משותפת | N12
• סקר מנדטים מעריב: איזנקוט מזנק ל-26 מנדטים ופותח פער שיא מנתניהו | חדשות מעריב (21.8.26)
• השינוי במפת המנדטים והגושים - והאם ארדן עובר את אחוז החסימה? | חדשות 13 (12.8.26)
• ומה עם בנט? > איזנקוט מזנק לשיא, הליכוד מתחזק - טרופר וארדן לא עוברים | המחדש (19.8.26)
• סקר כאן חדשות: איזנקוט עוקף את נתניהו - והאיחודים החדשים משנים את התמונה (12.6.26)

להעמקה במונחי תורת המשחקים והתיאורה האקדמית, ראו בהרחבה פה.