אולי הדבר המרתק ביותר, שקרה לי במפגש עם בני כיתת מחזור בית הספר העממי באילת, כעבור חמישים שנה ויותר, היו הדברים שאמרו לי שתי בנות כיתה. כן, מוזר, אבל זה בדיוק מה שאני מוצא לנכון לכנותן: בנות כיתה. גם אחרי חמישים שנה ויותר, בפגישה מחזור, אתה חוזר להיות נער בן 14...

הכול התחיל בהופעה ישראלית, בתיאטרון בניו יורק. ישבתי עם ידיד דוקטור הס, באולם המלא כולו יהודים וצפינו בזמר ששר שירים על ארצו. הוא היה לבוש חולצת תכלת פתוחה, כמיטב המסורת הצברית. לפתע באמצע השיר, כשהגיע למילה "ארץ-ישראל" ופתח כבר את פיו לבטא את האלף של ארץ, הוא התחיל להשתעל. אני זוכר איך ידידי הרופא הרים את ראשו המנומנם, מביט בעיניים מקצועיות בזמר. שיעולו של הלה גבר, האלף שבגרונו המשתנק, הפך לגניחה, עד שכל גופו התעוות והוא עזב את הבמה בגרון מחרחר: א, אי.

הבעל חוזר הביתה מהעבודה ואל אשתו פונה בחשד מה:

שבת אחת אני מוצא את עצמי יושב במסעדה איטלקית בת"א, בנווה צדק, ממש מול מה שהיה פעם קולנוע עדן. פתאום אני מרגיש את עצמי מרחף בין שני עולמות: העולם המודרני, שבו איטליה כבר כאן, והעולם הישן – שבו כל כך ידענו להתרגש ולהתפעם מפלאי תל אביב הקטנה... והנה טעם הרגע הנוסטלגי, התגבר על טעם הרגע החולף, הסתמי של הזמן. הזמן עמד מלכת ...

אָדָם צוֹעֵק אֶת שֶׁחָסֵר לוֹ - אָדָם מַפְגִּין אֶת שֶׁחָסֵר לוֹ - חָסֵר לוֹ צֶדֶק רוֹדֵף צֶדֶק - לֹא חָסֵר לוֹ - לֹא צוֹעֵק,

פתאום תקפה את דיק הרגשה משונה שמישהו עוקב אחריו. הוא הסתובב וגילה אדם עם מגבעת שחורה ומשקפיים כהים, נושף ממש בעורפו.

"הי, מה אתה רוצה!" פנה אליו דיק.

האיש הסיר את משקפי השמש שלו והביט נדהם בדיק.

המדינה היא הפתרון ולא הבעיה - הדרך השלישית המשלבת בין כלכלה חופשית לתכניות רווחה של העבודה-גשר, היא הדרך הנכונה ללכת בה.

"בדמוקרטיה לכל אדם יש קול אחד, בשוק לכל שקל יש קול אחד ... אך מי שיש לו עודף גדול של ממון יכול להטות את השוק לטובתו" (אתר שחרית).

יוסי מחמל נפשי!

איזה מודה משונה לקפל את המכנסיים הקצרים! כל המכנסיים דוהות מהשמש ורק מקום הקפל נשאר לא דהוי ועושה רושם רע מאוד! כאילו כתם של שמן. חמתי עליך! כל הערב אני מתהלך ורוגז על מנהג משונה זה שלך. תשאלני מה ראיתי פתאום לכעוס על כך – והתשובה פשוטה, אני אנוס ללבוש מחר איזה שהוא זוג מכנסיים, והיו לי שתי בחירות, או מכנסי החג של החליפה, או מכנסיך הקצרים.

כיפור של סליחות? של חרטות?

לא ממש.

כבר לא מרגיש לי כיפור של יהדות כפי שאני מכיר אותה, אלא של תרבות פגאנית המקדשת את הזבח לאלוהי העכשיו והאני על חשבון האחר והמחר.

הפכנו לעם ששונא, ליהדות של זבח במקום אמונה ודרך, לתרבות של מיד ועל חשבון סבלנות וסובלנות.