האם אנו ניצבים בפני עידן חדש במזרח התיכון, או שמא מדובר בעוד הפסקת אש זמנית שתתפוגג אל תוך שגרת הסכסוך?
נדמה כי כל סיום מלחמה בעזה מלווה בתחושת דז'ה וו: הצהרות על שיקום, הבטחות להסדרה, ומאחורי הקלעים - מאבקי כוח אזוריים, חשדנות הדדית, וחזונות מנוגדים. כדי להבין את המשמעויות האמיתיות של הפסקת האש האחרונה, יש לבחון לא רק את ההצהרות הפומביות, אלא את הדינמיקות הפנימיות של השחקנים המרכזיים - ישראל, חמאס, מדינות ערב, והרשות הפלסטינית - ואת האינטרסים שמניעים אותם.
הפסקת האש בעזה אינה רק סוף של סבב לחימה - היא סימן לשינוי עמוק במבנה האזורי. מאחורי השקט השברירי מסתתרת מציאות חדשה: שחקנים אזוריים בוחנים מחדש את סדרי העדיפויות, והמאזן בין כוחות מקומיים ובינלאומיים מתעצב מחדש. האם מדובר בהזדמנות נדירה ליציבות, או בתחילתו של פרק מורכב עוד יותר?
כדי להבין את התמונה הגדולה, צריך להסתכל מעבר לגבולות הרצועה. אנסה ליצור הכללות כדי לבחון את התגובות ממבט על.
רוצים להגיב? אפשר פה, ברשת X
הפתגם הערבי: "סאבר אל-חודוד" מסביר לא רע את המורכבות ביחס מדינות האזור לסיום המלחמה.
יש לו שני פירושים: האחד גבול לסובלנות והשני גבולות של סובלנות. מחנה הגבול לסובלנות שחושד שישראל לא באמת מתכוונת לכבד את ההסכם מרגע שתקבל את כול החטופים החללים, כולל מדינות כמו: תורכיה, איראן, קטר ואלג'יריה. הן מאמינות כי ישראל תמצא כול תרוץ לחזור לתכניתה לכבוש את הרצועה, לגרש את העזתים ולספח את השטח. איראן אף הנחתה את הג'אהד האסלאמי הפלסטיני הכפוף למרותה שלא להתפרק מהנשק ולהתכונן לחידוש המלחמה. גם טורקיה וקטר מאמינות בכך ולכן מתכוונות לקחת חלק פעיל בשיקום הרצועה כדי לממש שתי מטרות: הרתעת ישראל מחידוש המלחמה ומציאת דרכים יצירתיות להותיר את החמאס בכמה שיותר עמדות כוח בעתיד.
מולן, יש את הציר המצרי-סעודי-ירדני-אמירתי ואולי גם אינדונזיה: הן אמנם חושדות שישראל עלולה לחזור למלחמה אבל בעיקר כדי למנוע מהחמאס להשאר מוקד הכוח החמוש החזק ביותר ברצועה. הן סומכות על ארה"ב שתמנע את חידוש המלחמה ומתכוונות גם הן לקחת חלק פעיל ביום שאחרי בעזה. למשל מצרים תשלוט על מעבר רפיח באמצעות כוח פלסטיני מהרשות שאומן על ידה וממתין לקבל אחריות על המעבר. באופן כזה מצרים תשלוט בכניסה וביציאה מעזה ותנסה למנוע את חימושו מחדש של החמאס. ערב הסעודית והאמירויות, האמורות למממן חלק ניכר משיקום הרצועה דורשות את יישום ההסכם ובעיקר פירוק החמאס מנשקו וויתור שלו על הריבונות. הן מאמינות כי העזתים ישתפו עימן פעולה מרגע שיוצע להם עתיד הרבה יותר טוב מזה שהיה להם תחת שלטון הטרור של החמאס. הן מאמינות כי הגיע הזמן לשיקום המזרח התיכון באמצעות גבולות של סובלנות שיכללו גם הסכמי שלום עם הפלסטינים, הלבנונים , הסורים ומדינות ערביות ומוסלמיות רבות ככול האפשר.
בחזון הזה ישראל, עליו הרחבתי במאמר "דיל המאה האמיתי: החזון הערבי-אסלאמי, הזדמנות היסטורית לישראל", תשולב במזרח התיכון באמצעות הסכמים מדיניים וכלכליים ואם תסרב תבודד גם במרחב וגם בעולם, בידוד שהן הוכיחו כי יש ביכולתן לבצע, כפי שראינו בספטמבר האחרון באום.
נותרו שלושה שחקנים שעדיין לא ברור לאן פניהם: החמאס, האם יתפרק ויבין שתמה שליטתו בעזה והיכולת שלו לאיים על ישראל (כרגע הבנה כזו היא לא חלק מהמדיניות של החמאס). השחקן השני הוא הרשות הפלסטינית: זו רשות שלא הצליחה לממש את הריבונות שלה בחלקים ניכרים של הגדה ובמיוחד בשומרון ובדרום הגדה ולכן יש ספקות לגבי יכולתה לממש ריבונות במרחב מורכב כול כך כמו עזה. יש הטוענים שחייבת לקום רשות חדשה, לא מושחתת ויעילה כדי שיהיה ניתן לשכנע את ישראל שניתן לסמוך עליה בעתיד. השחקן השלישי הוא ישראל. ממשלת ישראל אפילו לא הכריזה פורמלית על סיום המלחמה, אינה מוכנה לדון ביום שאחרי בעזה, בסוריה ובדרום לבנון. הסיבות הן גם הצלקות שהותירה בה מלחמת חרבות ברזל והחשדנות בכול מהלך מדיני אבל גם בגלל שישראל נערכת לבחירות לאחר מלחמה.
הקשב הישראלי הוא פחות לתהליכים מדיניים ויותר לפוליטיקה פנים מפלגתי וארצית. כול חבר כנסת וכול מפלגה ינסו לנכס לעצמם הישגים ולהטיל על האחרים את האחריות לאסון הגדול ביותר בהיסטוריה של המדינה. במצב כזה אני לא רואה את ישראל מוכנה למהלכים מדיניים משמעותיים, אבל מקווה מאוד להתבדות.
האם ישראל תצליח להשתלב במרחב אזורי חדש, כזה שמבוסס על גבולות של סובלנות ולא על גבול של לסבלנות? או שמא תבחר להסתגר מאחורי חומות של חשדנות ופוליטיקה פנימית? השאלה האמיתית היא לא מה יקרה בעזה מחר - אלא האם יש לישראל ולשכנותיה את האומץ לדמיין מזרח תיכון אחר, ולפעול כדי להפוך את הדמיון למציאות.
