האם אפשר לדמיין זהות אזרחית ערבית בישראל, שהיא גם עמוקה וגם גמישה?
בעידן שבו הערבים אזרחי ישראל מתמודדים עם מתח מתמיד בין הצורך בזהות פלסטינית לבין אזרחותם במדינה יהודית, חוזר אל הבמה ההוגה המצרי אחמד לוטפי אל-סייד ומציע מודל מרתק, רלוונטי מתמיד.

לוטפי, מהאבות המייסדים של הלאומיות האזרחית המצרית, טען כבר בראשית המאה ה-20 כי"הדת היא עניין אישי, ואין לה מקום בהגדרת הלאומיות. האומה היא קהילה של אזרחים החיים יחד, משתתפים באותם מוסדות, חולקים תרבות ולשון", והוסיף כי "המצרים אינם ערבים, אלא אומה בפני עצמה, בעלת תרבות, לשון והיסטוריה ייחודית". מכאן שאפשר גם בישראל ועבור האזרחים הערבים שלה - לקיים הבחנה בין "זהות לאומית", "זהות אזרחית", ו-"זהות תרבותית", המאפשרת מצב בו אזרחות היא הבסיס להשתתפות פוליטית, ולא דת, מוצא או לאום

המאמר מבקש לבחון האם רעיונותיו של לוטפי יכולים להוות בסיס לזהות אזרחית רב-שכבתית עבור ערבים אזרחי ישראל - זהות שאינה מבטלת את הצורך שלהם בזהות לאומית פלסטינית, אלא מציעה לה להשתלב במסגרת אזרחית שוויונית, חופשית ורציונלית.

המאמר הזה מזמין את האזרחים ערביי ישראל לחשוב מחדש על מושג האזרחות, דרך עיניו של הוגה שלא פחד לחלום על מדינה אזרחית, חופשית ורב-שכבתית.
הצטרפו למסע רעיוני שמחבר בין קהיר של 1907 לתל אביב וחיפה של 2025 - ובין תקווה אזרחית למציאות פוליטית.

דיון פנימי זה, הנדרש מהערבים אזרחי ישראל יכול להוביל בתורו לדיון רחב יותר בציבוריות הישראלית על האפשרות ליישם בישראל מודל של אזרחות רב-שכבתית, בהשראת לוטפי, ותוך הכרה בזהות הפלסטינית ולצד זכויות אזרח מלאות.

أحمد لطفي السيد وهوية وطنية مدنية لعرب إسرائيل: في عصر يواجه فيه المواطنون العرب الإسرائيليون توترًا مستمرًا بين هويتهم الفلسطينية ومواطنتهم في دولة يهودية، تدعوهم هذه المقالة إلى إعادة التفكير في مفهوم المواطنة، من خلال عيون مفكر لم يخشَ أن يحلم بدولة مدنية حرة متعددة الأطياف.
انضموا إلى رحلة مفاهيمية تربط القاهرة عام ١٩٠٧ بتل أبيب وحيفا عام ٢٠٢٥.

רוצים להגיב? אפשר פה, ברשת X ונשמח לשמוע

אחמד לוטפי אל-סייד – אזרחות כבסיס להשתתפות

אחמד לוטפי אל-סייד (1872–1963) היה מהוגי הדעות המרכזיים של הליברליזם הערבי בראשית המאה ה-20 ודמות מפתח בתנועה הלאומית המצרית, הידוע כ"פרופסור של הדור" וכאדריכל של ליברליזם וחילוניות במצרים. התנגד נחרצות לפאן-ערביות, תוך דגש על זהות מצרית ייחודית, והציג רעיונות של שוויון, זכויות אזרח ודמוקרטיה בהשראת הוגים מערביים כמו ג'ון סטיוארט מיל, אריסטו וג'ון לוק. השקפתו הדגישה לאומיות אזרחית (civic nationalism) המבוססת על גורמים היסטוריים וסביבתיים, ולא על דת או אתניות.

אל-סייד טען כי אזרחות היא הבסיס להשתתפות פוליטית, ולא דת, מוצא או לאום. לפי תפיסתו:

• המדינה צריכה להתבסס על שוויון זכויות אזרחי ולא על זהות אתנית או דתית.
• ההשתתפות הפוליטית היא זכות אזרחית אוניברסלית, ולא פריבילגיה של רוב או של קבוצה מסוימת.
• הוא התנגד לשימוש בדת או בלאומיות ככלי פוליטי, וראה בכך מכשול להתפתחות דמוקרטית.

על פי גרשוני, עמדותיו של לוטפי אל-סייד בנוגע לזהות אזרחית, מדגישות את התנגדותו להגדרות דתיות או אתניות של המדינה. הוא מצטט את לוטפי כמי שטען שהאומה היא קהילה של אזרחים החיים יחד, ולא קבוצה דתית או אתנית [1].

לוטפי נחשב ל"אבי הליברליזם המצרי" ולדמות מרכזית בעיצוב הזהות הלאומית המצרית המודרנית. הוא פעל מתוך תפיסה שהזהות הלאומית אינה נובעת מדת, גזע או השתייכות אתנית, אלא מהקשר טריטוריאלי, תרבותי ולשוני. הוא התנגד לרעיונות של כלל-ערביות, כלל-מוסלמיות והתעת'מנות (הזדהות עם האימפריה העות'מאנית), וטען שהמצרים הם אומה בפני עצמה, נפרדת מהעולם הערבי או האסלאמי.

למרות שהושפע מהוגים כמו מוחמד עבדו וג'מאל א-דין אל-אפגאני, פיתח גישה חילונית וליברלית יותר. הוא תרגם את כתבי אריסטו לערבית, והאמין בכינון חברה רציונלית, חופשית ומבוססת על זכויות אזרח. הוא ראה בזהות דבר רב-שכבתי, שבו אדם יכול להשתייך למספר קהילות רעיוניות, והדגיש את חשיבות החינוך, השפה והתרבות ככלים לבניית אומה.

פועלו המעשי

במהלך השנים, בצד פיתוח הגותו, שילב לוטפי גם מעורבות בעשייה הפוליטית והלאומית במצרים.

• האוניברסיטה המצרית (אוניברסיטת קהיר): היה בין מקימיה בשנת 1907, ושימש כרקטור הראשון שלה. בתקופתו התקבלו לראשונה נשים ללימודים אקדמיים.
• כיהן כחבר בסנאט המצרי משנת 1941, והמשיך להחזיק בתפקידים ציבוריים בכירים עד שנות ה-50.
• האקדמיה ללשון הערבית: מונה למנהלה בשנת 1948, ופעל לקידום השפה הערבית המודרנית. תפקיד סמלי אך חשוב, שהעיד על מעמדו הרם כאינטלקטואל לאומי.
• מפלגת "אל-אומה": ייסד את המפלגה הלאומית הראשונה במצרים, בתגובה לתקרית דינשאווי ולעליית הרגש הלאומני.
• עיתון "אל-גרידה": שימש כעורך העיתון של המפלגה, שבו פרסם מאמרים ליברליים וחילוניים.
• משלחת לוועידת ורסאי (1919): ייצג את מצרים בדרישה לעצמאות מהבריטים.
• מפלגת הופד: היה חבר בה, אך פרש בעקבות חילוקי דעות עם סעד זע'לול.
• מפלגת הליברלים החוקתיים: הצטרף אליה לאחר פרישתו מהופד.
• כיהן כשר החינוך, שר החוץ, חבר בסנאט, ומנהל הספרייה הלאומית.
• השתתף בטקס פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים כנציג מצרים (1925).

במהלך מהפכת הקצינים החופשיים במצרים בשנת 1952, אחמד לוטפי אל-סייד כבר היה דמות ותיקה ומוערכת מאוד בזירה האינטלקטואלית והפוליטית, אך לא היה פעיל ישירות במהפכה עצמה. עם זאת, ניתן להבין את מעמדו והשפעתו בעקיפין דרך כמה נקודות מפתח.

מהפכת הקצינים

לוטפי אל-סייד לא התנגד פומבית למהפכה, אך גם לא נמנה עם תומכיה האידיאולוגיים. הוא היה מזוהה עם הדמוקרטיה הליברלית, שלטון החוק והפרדת רשויות - עקרונות שלא עמדו במרכז תפיסת הקצינים החופשיים. מהפכת 1952 סימנה את קץ "העידן הליברלי" במצרים, עידן שלוטפי היה מהאדריכלים המרכזיים שלו. לכן, אף שלא הותקף ישירות, רעיונותיו נדחקו לשוליים בעידן החדש של נאצר.

אל-סייד לא היה שותף למהפכת הקצינים, אך ההגות שלו השפיעה בעקיפין על תפיסות הזהות הלאומית שהקצינים אימצו - גם אם הם דחו את הליברליזם שלו. הוא סימל את העבר האינטלקטואלי של מצרים, בעוד שהמהפכה סימנה את המעבר לעידן חדש של לאומיות ריכוזית, סוציאליסטית ואנטי-קולוניאלית.

יש המפרשים את שתיקתו כמעין הכרה שקטה בסיום עידן, או כהבעת אכזבה מהתפתחויות פוליטיות שלא תאמו את חזונו.

לוטפי נפטר בשנת 1963, כעשור לאחר המהפכה, כשהוא עדיין נחשב לדמות מופת אינטלקטואלית, אך ללא השפעה פוליטית ממשית על המשטר החדש. נאצר, למרות חילוקי הדעות האידיאולוגיים, הכיר בתרומתו של לוטפי להנחת היסודות לתודעה הלאומית המצרית.

בין אחמד לוטפי אל-סייד וזהות אזרחית ובנדיקט אנדרסון וזהות דתית אתנית

ניתן בהחלט להשוות בין התיאוריה של אחמד לוטפי אל-סייד לבין התזה של בנדיקט אנדרסון, אך חשוב להבחין בין ההקשרים ההיסטוריים והאידיאולוגיים השונים שבהם פעלו השניים.

אחמד לוטפי אל-סייד הקדים את בנדיקט אנדרסון בהגותו במעל חצי מאה, וראה בזהות הלאומית תוצר של טריטוריה, תרבות ולשון - כלומר, זהות אזרחית ולא דתית או אתנית. הוא התנגד להגדרות מהותניות של זהות (כמו דת או גזע) שהייתה בליבת ההגות של אנדרסון וראה בזהות דבר רב-שכבתי, שבו אדם יכול להשתייך למספר קהילות בו זמנית (למשל, להיות מצרי, ערבי, מוסלמי, ליברל וכו').

בבואו לבדל בין זהות אזרחית מול זהות דתית/אתנית, קבע אל-סייד כי, "הדת היא עניין אישי, ואין לה מקום בהגדרת הלאומיות. האומה היא קהילה של אזרחים החיים יחד, משתתפים באותם מוסדות, חולקים תרבות ולשון". מתוך מאמריו ביומון אל-ג'רידה [1].

בנדיקט אנדרסון – "קהילות מדומיינות" (1983)

במובנים מסויימים, לוטפי היה מבשרו של בנדיקט אנדרסון וחיבורו 'קהילות מדומינות' [2], אך בשונה ממנו שם דגש על זהות רב-שכבתית אזרחית ופסל את הזהות הדתית-אתנית כיסוד קהילתי.

אנדרסון טוען שהאומה היא קהילה מדומיינת - כלומר, קהילה שאינה מבוססת על היכרות אישית בין חבריה, אלא על דמיון קולקטיבי שנוצר דרך שפה, תקשורת מודפסת, מוסדות חינוך, ועוד. גם כאן, הזהות הלאומית אינה מהותנית אלא תוצר של תהליכים תרבותיים והיסטוריים.

נקודות השקה והשוואה

כך ששניהם מציעים תפיסה קונסטרוקטיביסטית של זהות, כלומר זהות כמשהו שנבנה ולא מולד. אל-סייד מקדים את אנדרסון בכמה עשורים, אך ניתן לראות בו מעין מבשר מוקדם של רעיונות דומים, במיוחד בהקשר של זהות לאומית אזרחית ולא אתנית.

חשוב לציין ובדיון התיאורטי הזה, את קיומם של הבדלים ההיסטוריים והתרבותיים בין מצרים של תחילת המאה ה-20 לישראל של ימינו. בעוד שלוטפי פעל במסגרת של מאבק נגד קולוניאליזם בריטי, ערבים ישראלים מתמודדים עם מציאות שונה של מיעוט לאומי בתוך מדינה דמוקרטית עם סכסוך לאומי מתמשך. יישום רעיונותיו עשוי להיתפס כאידיאליסטי מדי ללא התאמות למציאות הישראלית.

על הערבים אזרחי ישראל וזהות לאומית אזרחית

לוטפי אל-סייד שילב בין הגות פילוסופית לבין עשייה פוליטית וחינוכית. הוא היה מהראשונים בעולם הערבי שהציעו תפיסה אזרחית של לאומיות, המבוססת על טריטוריה, תרבות ולשון, ולא על דת או מוצא. בכך, הוא הקדים את רעיונותיהם של הוגים מערביים כמו בנדיקט אנדרסון, והציע מודל של זהות רב-שכבתית, פתוחה ודינמית.

ההגות של לוטפי אל-סייד יכולה לשמש כמודל לדיון על זהות רב-שכבתית ותשתית להתחדשות של הערבים אזרחי ישראל. זהות רב שכבתית, שבה אדם יכול להיות:

• ערבי - תרבותית
• אזרח ישראלי - משפטית
• פלסטיני - לאומית
• חילוני או דתי - אישית

גישה זו עשויה להציע מסגרת מורכבת אך גמישה לזהות, שאינה מחייבת ויתור על אף אחת מהשכבות, אלא מאפשרת קיום משותף ביניהן - בדומה לרעיון "קהילות מדומיינות" של אנדרסון.

השימוש ברעיונותיו של לוטפי א-סייד בהקשר של ערבים ישראלים עשוי להתמקד בהדגשת זהות אזרחית משותפת במדינה רב-תרבותית כמו ישראל. ערבים ישראלים, המהווים כ-20% מהאוכלוסייה, מתמודדים עם אתגרים בזהותם כמיעוט לאומי במדינה המוגדרת כיהודית ודמוקרטית. רעיונותיו של לוטפי, המתמקדים בלאומיות אזרחית המבוססת על שוויון זכויות והשתתפות פוליטית, מצד אחד ומצד שני פסילת הפאן-ערביות, יכולים לשמש כמסגרת תיאורטית לבחינת דרכים לשילוב ערבים ישראלים בחברה הישראלית תוך שמירה על זהותם התרבותית.

כדי להעריך את עמדתו של אל-סייד בנוגע לישראל ואזרחיה הערבים ולמרות שלא התבטא בנושא, אפשר להקיש מהשתתפותו כנציג הרשמי של מצרים, בטקס פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים בשנת 1925. אם כי מדובר באירוע סמלי - הרי שהוא מעיד על פתיחותו האינטלקטואלית והאזרחית ובפרט בנוגע לישות היהודית בארץ ישראל המנדטורית.

אל-סייד הציע לאומיות במודל אזרחי, אמנם עבור המצרים, אבל ההשלכה לערבים אזרחי ישראל טבעית: "המצרים אינם ערבים, אלא אומה בפני עצמה, בעלת תרבות, לשון והיסטוריה ייחודית" [1]. מתוך הצהרה עקרונית מתוך כתביו, כפי שמופיעה בערך האקדמי בוויקיפדיה העברית ובספרו של גרשוני. על עדיפות הזהות הגיאורפית (טריטוריה) על פני הדתית-אתנית, אמר אל-סייד: "הקשר בין האדם למדינה נובע מהשייכות האזרחית, לא מהדת או המוצא" [1] (מתוך עמדותיו הפוליטיות כפי שהובאו בניתוחים היסטוריים של עיתונות אל-גרידה ובספרו של גרשוני).

מתוך כך, נוצקת מסגרת רעיונית שבה:

• הזהות הלאומית אינה חייבת להיות אתנית או דתית.
• ניתן להשתייך למדינה מבחינה אזרחית, תוך שמירה על זהות תרבותית או לאומית נפרדת.
• המדינה האידיאלית היא זו שמכירה בריבוי הזהויות ומאפשרת שותפות שוויונית.

גישה זו עשויה להוות השראה לפתרון המתח בין הזהות הפלסטינית לבין השאיפה לשוויון אזרחי בישראל.

כך שאל-סייד, שהיה פורץ דרך ללאומיות הערבית בכלל והמצרית בפרט, יכול להפוך גם מקפצה לפריצת דרך בהתחדשות הזהות הלאומית-ערבית בקרב הערבים אזרחי ישראל. בפרט כמדינה עם זהות לאומית יהודית מובהקת, המציבה אתגר ליישום מודל של לאומיות אזרחית טהורה כפי שלוטפי דגל בה. כל זאת מתוך הבנה כי גם אם מרגישים חובה להכרה בזהות הלאומית הפלסטינית, אין לראות בה בלעדית ומבטלת את הזהות האזרחית הישראלית. הגותו תאפשר לערבים אזרחי ישראל, שילוב בין זהות לאומית לבין אזרחות פעילה - כלומר, לא לוותר על הזהות, אלא להשתמש בה ככלי לקידום זכויות אזרחיות.

דיון פנימי זה, הנדרש מהערבים אזרחי ישראל יכול להוביל בתורו לדיון רחב יותר בציבוריות הישראלית על האפשרות ליישם מודל של אזרחות רב-שכבתית, ואף שיח על זהות אזרחית כוללנית בישראל ותוך הכרה בזהות הפלסטינית ולצד זכויות אזרח מלאות.

لذا، يُمكن للسيد، رائد القومية العربية عمومًا والقومية المصرية خصوصًا، أن يُصبح منطلقًا لانطلاقة جديدة في تجديد الهوية القومية العربية لدى المواطنين العرب في إسرائيل، لا سيما كدولة ذات هوية قومية يهودية مميزة، مما يُمثل تحديًا لتطبيق نموذج القومية المدنية الصرفة الذي يدعو إليه لطفي. كل هذا مع إدراك أنه حتى مع الشعور بالالتزام بالاعتراف بالهوية الوطنية الفلسطينية، لا ينبغي اعتبار ذلك إقصاءً وإلغاءً للهوية المدنية الإسرائيلية. سيُتيح فكره للمواطنين العرب في إسرائيل الجمع بين الهوية الوطنية والمواطنة الفاعلة - أي عدم التخلي عن الهوية، بل استخدامها كأداة لتعزيز الحقوق المدنية.

هذا النقاش الداخلي، المطلوب من المواطنين العرب في إسرائيل، يُمكن أن يُؤدي بدوره إلى نقاش أوسع في الرأي العام الإسرائيلي حول إمكانية تطبيق نموذج مواطنة متعددة الطبقات، بل وحتى خطاب حول هوية مدنية شاملة في إسرائيل مع الاعتراف بالهوية الفلسطينية إلى جانب الحقوق المدنية الكاملة.

ובמילותיו של גרשוני בספרו החדש: "גם אם אידיאלים אינם תמיד מושגים כדאי להילחם עליהם, וכמה חשובה הביקורת על־פני דברי שבח. אנשים כמו אל־סייד חסרים במרחב הערבי היום, במיוחד לאחר שהתקוות שבאו עם האביב הערבי של 2011 (שאף כונה פעמים הנהדה החדשה) לכינונו של סדר דמוקרטי וליברלי נגוזו בהדרגה" [4].

מקורות

[1] ישראל גרשוני, נאורות המצרים הקולוניאלית (2020), הוצאת כותר, https://kotar.cet.ac.il/KotarApp/Index/Chapter.aspx?nBookID=92601318&nTocEntryID=92603153 וכן מאמריו ביומון אל-ג'רידה שמובאים בספר עצמו
[2] בנדיקט אנדרסון "קהילות מדומיינות" (Imagined Communities), Benedict-Anderson-Imagined Communities.pdf
[3] ויקיפידה, אחמד לוטפי א-סייד
[4] הארץ - פרומה זקס, תרבות וספרות (נאורות במצרים הקולוניאלית: מודרניות, לאומיות, קולוניאליזם ומגדר במשנתו של אחמד לוטפי אל־סייד, מאת ישראל גרשוני, הוצאת רסלינג, סדרת נהדה, 2025)