האם נתניהו, האיש שמוביל את הימין הישראלי הוא גם זה שמפרק את יסודותיו שהציג ז'בוטינסקי?
בטור נבחנת דמותו של בנימין נתניהו מול עקרונותיו של זאב ז'בוטינסקי, מייסד הימין הציוני, תוך בחינה של פערים אידיאולוגיים עמוקים: שיח ציבורי, שלטון החוק, יחס למיעוטים וחזון חברתי.
משבר ערכי: נתניהו ומורשת ז'בוטינסקי - המשך הדרך או סטייה מסוכנת?

אילו רק היה נתניהו דבק בערכי היסוד שטבע ז'בוטינסקי היה יכול להיזכר כדמות מופת לצד מנחם בגין ודוד בן-גוריון. במקום זאת, ייתכן שההיסטוריה תזכור אותו לא כממשיך הדרך, אלא כמי שחיבל בה.

ישראל ניצבת בעיצומו של משבר ערכי. השאלה האם בנימין נתניהו, ראש ממשלה בעל תקופת הכהונה הארוכה ביותר ועתיר תחבולות, ממשיך את דרכו של זאב ז'בוטינסקי – האידאולוג הנערץ ומייסד הימין הציוני – או שמא סוטה ממנה וחותר תחת ערכיה, איננה עוד דיון תיאורטי. זוהי דילמה שמפלחת את החברה הישראלית ומעמידה במבחן את מצפונה הלאומי. ז'בוטינסקי הנחיל חזון של מדינה יהודית ליברלית, גאה אך צודקת; היום רבים תוהים אם מורשתו נרמסת בצל מציאות פוליטית מפולגת.

ראשית, השיח הציבורי. במקום דיאלוג מאחד ומכבד, נחשפנו להידרדרות מסוכנת בלשון המנהיגות. במקום לשמש כמבוגר האחראי הממתן מחלוקות, נתניהו לא נרתע מלהשתמש בהסתה ובפילוג ככלי פוליטי ונראה שמעודד זאת באמצעות שלוחו השונים. נזכור כיצד הצביע על יריבים פוליטיים כמי ש"השמאל שכח מה זה להיות יהודים"[1]. ביום בחירות אחד אף הזהיר ש"הערבים נוהרים לקלפיות"[2] – אמירה שהפכה לסמל לפוליטיקה המנצלת פחד ומעמיקה שסעים. זהו היפוך חזונו של ז'בוטינסקי, שהאמין באחדות העם למרות חילוקי דעות וכיבוד מתנגדים ללא דמוניזציה.

סממן נוסף הוא היחס לשלטון החוק. ז'בוטינסקי ובני דורו ראו בדמוקרטיה ובמערכת המשפט עוגן יציב שאין לערער עליו. מנחם בגין, תלמידו של ז'בוטינסקי, נהג לומר "יש שופטים בירושלים"[3] גם כשהכרעות בית המשפט כאבו לו – ביטוי לכיבוד מוחלט של שלטון החוק. ואילו נתניהו עומד היום בלב מערכה המטלטלת את יסודות המשפט והדמוקרטיה בישראל. בעודו נאשם בפלילים, הוא וסביבתו תוקפים את מוסדות אכיפת החוק – המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט – בטענות ל"רדיפה" פוליטית. ממשלתו אף מקדמת שינויים מרחיקי לכת במערכת המשפט – "רפורמה" שמעוררת מחאה ציבורית רחבה מתוך חשש לפגיעה באיזונים ובלמים החיוניים לדמוקרטיה. תחת הנהגת נתניהו, שלטון החוק כבר אינו מובן מאליו אלא הפך לזירת מאבק, בניגוד גמור לרוח מורשת ז'בוטינסקי אשר דגלה בעליונות החוק על גחמות השלטון.

גם ביחס למיעוטים מתגלה פער עמוק בין חזון העבר למציאות הנוכחית. ז'בוטינסקי – שנודע כמי שטבע את מדיניות "קיר הברזל" הקשוחה – הדגיש תמיד את עיקרון השוויון המוחלט בין אזרחי המדינה, יהודים כערבים. הוא הבטיח כי במדינה היהודית העתידית "עקרון שוויון הזכויות לכל האזרחים, מכל הגזעים, האמונות והלשונות, יונהג בלי כל הגבלה" [4]. על אף קשיחותו הביטחונית, ז'בוטינסקי האמין שביטחון המדינה דורש גם צדק אזרחי ושותפות גורל עם המיעוט הערבי. ומה אצל נתניהו? בתקופת שלטונו נחקק "חוק הלאום", שהשמיט במופגן את ערך השוויון ופגע במעמד השפה הערבית. קואליציות שהוביל נשענו לא פעם על רטוריקה אנטי-ערבית ועל שלילת הלגיטימציה של נבחרי ציבור ערבים. כאשר ראש הממשלה מציג ציבור מיעוט גדול כ"איום" אלקטורלי או מחרים את נציגיו הנבחרים, המסר למורשת ז'בוטינסקי ברור: התרחקות וכפירה בעקרון היסוד של שוויון אזרחי. לא בכדי כתב ז'בוטינסקי בשירו "שמאל הירדן" [5], שהפך לאחד המנוני הימין: "שם ירווה לו משפע ואושר. בן ערב, בן נצרת ובני".

ולבסוף, חזונו החברתי. ז'בוטינסקי היה ליברל לאומי, אך לא האמין בגישת "כל איש לעצמו". הוא טבע את המושג "חמשת המ''מים"[6] – חמישה צרכי יסוד שהמדינה חייבת להבטיח לכל אזרח: מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא. מדינה יהודית חייבת לוודא שלא יישאר בה אדם רעב, חסר קורת גג, נטול לבוש הולם, חינוך או טיפול רפואי. חזון זה ביטא אחריות חברתית עמוקה של המדינה כלפי החלשים, לצד כלכלת שוק חופשית. במציאות הנוכחית חזון זה הולך ומתעמעם. בעידן נתניהו אמנם הייתה צמיחה כלכלית, אך בצידה העמיקו הפערים: יוקר המחיה האמיר ושירותי הבריאות והחינוך נשחקו. יש שיאמרו שפוליטיקת ה"כסף, כוח, כבוד" החליפה את אידיאל "חמשת המ"מים". כך או אחרת, ברור שהחיבור שז'בוטינסקי טווה בין לאומיות גאה לצדק חברתי התפורר במידה רבה תחת הנהגה זו.

ראוי לזכור כי יצחק שמיר, יורשו של בגין בליכוד, כבר בשנות ה-90 הביט בחשדנות בעליית נתניהו. שמיר, איש עקרונות ומסור למורשת ז'בוטינסקי, כינה אז את נתניהו "מלאך חבלה"[7] - כינוי בוטה במיוחד מפי בכיר ממחנהו. העובדה הזו רק מעצימה את משמעותו כיום. כמעט שלושה עשורים אחר כך, הכינוי ההוא מהדהד ביתר תוקף: מנהיגותו של נתניהו הותירה שובל של הרס ערכי ופילוג חברתי.

בהתאם לניתוח האידיאולוגי והמוסרי שהוצג, עולה כי דרכו של בנימין נתניהו אינה רק סוטה ממורשת זאב ז'בוטינסקי – אלא אף עומדת בניגוד לעקרונות היסוד של חוקת הליכוד עצמה. החוקה מנסחת מחויבות לערכים של ממלכתיות, שוויון זכויות, שמירה על מוסדות המדינה ואחריות חברתית, תוך הדגשה מפורשת של ההשראה הרעיונית מרוח ז'בוטינסקי. אלא שהתנהלותו של נתניהו – הכוללת מתקפה שיטתית על מוסדות שלטון החוק, שימוש בשיח ציבורי מפלג ומסית, פגיעה בעקרונות השוויון ובכבוד האדם, והעדפת רטוריקה כוחנית על פני חזון מדיני – חורגת באופן מובהק מהחוקה שעליה הוא אמור להתבסס. לא מדובר בפער פרשני לגיטימי, אלא בסטייה עמוקה מעקרונות מכוננים, עד כדי כך שניתן לטעון כי נתניהו אינו רק נוטש את חוקת הליכוד, אלא אף חותר תחתיה ומרוקן אותה מתוכן.

אילו רק היה נתניהו דבק בערכי היסוד שטבע ז'בוטינסקי – אמונה בשלטון החוק, כבוד לכל חלקי העם, מחויבות לשוויון ולצדק חברתי – הוא היה יכול להיזכר כדמות מופת לצד מנחם בגין ודוד בן-גוריון. במקום זאת, ייתכן שההיסטוריה תזכור אותו לא כממשיך הדרך, אלא כמי שחיבל בה.

הבחירה בין המשך הדרך לסטייה ממנה – היא לא רק של המנהיגים, אלא גם של הציבור.

אודות הילי זליבנסקי: נמנה עם "דור ההמשך" – ובוגר מוסדות חינוך לאומיים שחינכו לערכי חירות, אחריות והגשמה ציונית. צאצא למשפחה ותיקה בארץ ישראל, רבת-דורות, אשר פעלה לאורך השנים להקמת היישוב, בניין מוסדותיו הלאומיים, ועיגון ערכי הרוויזיוניזם בזירה הציבורית – לפני קום המדינה ולאחריה. בן לאב שהיה לוחם ומפקד בשורות לח"י, מראשוני צה"ל, ופעיל מרכזי בתנועת החירות ובמסדר ז'בוטינסקי.