כבכל שנה, גם השנה אינני ממהר לברך "שנה טובה".
לפני התקוות, לפני האיחולים ולפני התכניות לעתיד, מגיע יום הכיפורים. היום שבו אדם נדרש לעצור לרגע את המרוץ, להביט במראה ולשאול שאלה פשוטה: היכן טעיתי?
אלא שהשנה אינני מבקש סליחה בעיקר על מעשה כזה או אחר.
אני מבקש סליחה על משהו עמוק יותר.
אני מבקש סליחה על שאיבדנו את היכולת להקשיב.
לא להסכים. לא לוותר על עמדותינו. לא לאהוב את מי שחושב אחרת.
רק להקשיב.
במשך שנים לימדו אותנו שהיריב הוא אויב, שמי שחולק עלינו מסכן את המדינה, שהמחנה השני פועל מתוך רוע, בורות או אינטרס אישי. אט־אט הפסקנו לראות בני אדם והתחלנו לראות תוויות: שמאלנים, ימנים, דתיים, חילונים, יהודים, ערבים, ליברלים, שמרנים, מרכז, פריפריה.
לא בני אדם.
תוויות.
וכשאנשים הופכים לתוויות, קל הרבה יותר לכעוס. קל יותר להסית. קל יותר לשנוא.
הרבה יותר קשה להבין.
אני מבקש סליחה מהילדים שלנו.
סליחה על המדינה שאנו מורישים להם, שבה ויכוח הפך לעיתים לקרב, ושיחה הפכה לצעקה.
סליחה על כך שבמקום להוות דוגמה לבגרות אזרחית, לימדנו אותם להחשיד, לפסול ולהחרים.
אני מבקש סליחה גם מדור המייסדים.
לא משום שהחלום הציוני נכשל. להפך.
הוא הצליח בצורה שקשה היה לדמיין.
אבל לעיתים נדמה לי שבדרך שכחנו מה היה סוד כוחו.
לא נשק.
לא טכנולוגיה.
לא כלכלה.
אלא הידיעה שיהודים השונים מאוד זה מזה, וכן גם ערבים, מסוגלים בכל זאת לבנות יחד בית משותף.
זה היה הנס האמיתי.
והנס הזה אינו מובן מאליו.
אני מבקש סליחה גם מאלו שאינם מסכימים איתי.
כן, דווקא מהם.
על הפעמים שבהן הנחתי שאני כבר יודע מה הם חושבים לפני שהקשבתי.
על הפעמים שבהן הנחתי כוונות במקום לברר אותן.
על הפעמים שבהן העדפתי להיות צודק מאשר להבין.
כי בסופו של דבר, אין עתיד למדינה שבה כל צד מדבר ורק מעטים מקשיבים.
יום הכיפורים אינו יום של שכחה.
הוא גם אינו יום של מחיקת מחלוקות.
במדינה דמוקרטית מחלוקות הן דבר טבעי ואף בריא.
אבל יום הכיפורים מזכיר לנו שגם בתוך המחלוקת קיימת אחריות משותפת.
אחריות לשמור על הבית.
אחריות לשמור על השפה.
אחריות לשמור על האפשרות להמשיך לחיות כאן יחד גם ביום שאחרי הוויכוח.
ואולי זו הסליחה החשובה ביותר השנה.
לא סליחה על מה שאמרנו.
אלא על מה שסירבנו לשמוע.
אם בשנה הבאה נצליח להקשיב מעט יותר, לכבד מעט יותר ולהבין מעט יותר, גם בלי להסכים, אולי נוכל לומר שעשינו צעד קטן בדרך לתיקון גדול.
חתימה טובה.
בטורי יום הכיפורים שלי מחבר קו רעיוני עקבי לאורך השנים: ב-2007 הדגש היה אישי ומוסרי - חשבון נפש, אחריות אישית ומשמעות הסליחה[1]; ב-2008 הסליחה הפכה גם לביקורת חברתית ופוליטית, באמצעות "יום הכיפור של הקפיטליזם" והצבת החברה מול חטאיה הקולקטיביים[2]; ב-2021 הופיע מוטיב ה"בנייה מחדש" מול השסע, השנאה והקיטוב בחברה הישראלית[3]; ב-2022 הבקשה למחילה הופנתה אל דור המייסדים, החלוצים והמשפחה, מתוך תחושת החמצה על מצבה של מדינת ישראל ועל התרחקותה מהחזון הציוני וההומניסטי[4]; כך הגענו עד הלום לאחר שנות משבר, מלחמה, קיטוב ומשבר אמוןן.
