הגיאו-אסטרטגיה הבינלאומית החדשה, חזרה למערכת רב-קוטבית בה ארה"ב של טראמפ נוקטת בגישה עסקית של אדריכלות קואליציות מודולרית אד‑הוק סביב אינטרסים ספציפיים עם דגש על נשיאת נטל אזורי, ניהול סיכונים ותעדוף - משחק השחמט העולמי, התהפך על הלוח!

תארו לעצמכם שמשחק השחמט העולמי, בו שיחקנו לפי כללים ברורים עשרות שנים, פשוט התהפך על הלוח. פעם, ידענו מי המלך (ארה"ב), מי הכלים החשובים ומה הכללים של "הסדר העולמי". היום? הכוחות הישנים כבר לא היחידים שקובעים והמציאות, כידוע, היא קבלן שיפוצים אכזרי במיוחד. היום, אנחנו לא רק רואים סדקים בקיר, אלא ממש חשים ברעידת אדמה אסטרטגית המשנה את כללי המשחק. המעבר המהיר לעידן של רב-קוטביות, שבו כוחות כמו סין, רוסיה ואפילו מעצמות אזוריות מתחילות למשוך בחוטים, מחייב אותנו לעדכן את מפות הדרכים.

ההכרה במציאות של מערכת בינלאומית רב-קוטבית (Multipolarity), המשתקפת בהתבטאויות של גורמים בממשל האמריקני כנשיא טראמפ ומזכיר המדינה מרקו רוביו, דורשת בחינה מחודשת של כללי המשחק הגלובליים. כדי להבין את הגיאו-אסטרטגיה האמריקנית המשתנה, חיוני לנתח את הפרדיגמה שקדמה לה - זו שהוביל הנשיא דונלד טראמפ - שהייתה גורם מאיץ מרכזי למעבר זה, תוך שימוש בכלים תיאורטיים מתחומי הפוליטיקה הכלכלית ותורת המשחקים. טראמפ פעל להפר את שיווי המשקל הקיים ולכפות שיווי משקל חדש, נוח יותר לארה"ב. ההכרה האמריקנית ברב‑קוטביות, מעידה על מעבר מתפיסה של "הגמוניה ליברלית" לתפיסה של "ריאליזם עסקי" של עיצוב קואליציות אד‑הוק סביב אינטרסים ספציפיים והסטת עלויות לנושאים אזוריים.

המעבר מ-"ביפולריות דמוקרטיות מול אוטוקרטיות" לשפת ניהול תחרות במערכת מבוזרת והכרה אמריקנית ברב‑קוטביות, משחרר את וושינגטון מעומס‑יתר ומעודד נשיאת נטל אזורית.והיא אינה רק שינוי מילולי, אלא משנה בפועל את תורת המשחקים שמניעה את המערכת: מ‑"הובלה חד‑קוטבית" ל‑אדריכלות קואליציות מודולרית עם דגש על נשיאת נטל אזורי, ניהול סיכונים ותעדוף. שכן ההכרה ברב-קוטביות משקפת הבנה כי ארצות הברית אינה יכולה עוד לכפות שיווי משקל פארטו (Pareto Equilibrium; מצב בו שיפור מצב שחקן אחד אינו פוגע באחרים) על כל העולם, אלא חייבת להתפשר על שיווי משקל נאש (Nash Equilibrium), שבו כל שחקן מגיב באופן אופטימלי לאסטרטגיות האחרים.

רוצה להגיב? אפשר פה, ברשת X

🌍הגיאו-אסטרטגיה הבינלאומית החדשה: מולטי-פולריות כמציאות אמריקנית

בעידן שבו העולם עובר ממערכת חד-קוטבית (יוניפולרית), שבה ארצות הברית שלטה ללא עוררין מאז סוף המלחמה הקרה, אל עולם רב-קוטבי (מולטי-פולרי Multipolar) עם מרכזי כוח מרובים כמו סין, רוסיה, הודו והאיחוד האירופי - ההכרה האמריקנית בשינוי זה מציינת נקודת מפנה. הממשל האמריקני תחת הנשיא טראמפ, ובפרט מזכיר המדינה מרקו רוביו, הכיר במפורש במציאות זו. בראיון עם מגין קלי בינואר 2025, אמר רוביו כי "היוניפולריות הייתה אנומליה היסטורית, תוצר של סוף המלחמה הקרה, וכעת אנו חוזרים לעולם מולטי-פולרי"[1]. הכרה זו אינה רק רטוריקה; היא משקפת שינוי אסטרטגי שבו ארצות הברית מתמקדת באינטרסים לאומיים צרים יותר, במקום בניסיון "לפתור כל בעיה בעולם", כפי שרוביו ניסח זאת. השלכותיה של גישה זו על הגיאו-אסטרטגיה הבינלאומית הן רחבות, ומצריכות ניתוח מבוסס על יחסי גומלין פוליטיים, לוגיקת חשיבה רציונלית ותיאוריות מתחומי הכלכלה הפוליטית ומדע המדינה, תוך הסתמכות על תורת המשחקים.

השינוי הרטורי-קונספטואלי בוושינגטון, של מזכיר המדינה רוביו, תיאר בגלוי את ה"רב‑קוטביות" כמצב הנורמלי של המערכת - ואת החד־קוטביות שלאחר המלחמה הקרה כאנומליה היסטורית. בכך אותת על תזוזה בסדר העדיפויות: פחות "משמר עולם" ויותר סינון אינטרסים, עסקאות דו‑צדדיות, ותמחור ריאלי של עוצמה מול עלות. הנשיא האמריקני טראמפ אומר זאת במפורש בדו"ח הבטחון הלאומי האסטרטגי לשנת 2025 (NSS: National Security Strategy): "מטרת מדיניות החוץ היא הגנה על אינטרסים לאומיים מרכזיים; זהו המוקד היחיד של אסטרטגיה זו... מאזן כוחות - ארצות הברית אינה יכולה לאפשר לאף מדינה להפוך לדומיננטית עד כדי כך שתאיים על האינטרסים שלנו". ובהמשך, מצהיר על "תאימות [מדיניות; א.ה.] טראמפ לדוקטרינת מונרו במרחב ההשפעה של חצי הכדור המערבי"[2], כאות לראיית מרחב־השפעה אזורי כמפתח ביטחוני וכלכלי, בתוך מסגרת רב‑קוטבית שבה ארה״ב מונעת שליטה עוינת באזורים חיוניים. זו לא רומנטיקה של ״סדר ליברלי״ - זו אמריקה פירסט (America First) עם איזון כוחות, חלוקת נטל, וקואליציות מינימליות.

הרטוריקה הזו אינה תלושה: גם דו״ח הביטחון של מינכן 2025 (Munich Security Report)  קובע כי “תהליך המולטיפולריזציה הוא עובדה” - אך מדגיש שהוא מלווה בפולריזציה פוליטית ודיפרנציאציה של מודלים מתחרים; לפיכך הוא ממליץ על "דיפולריזציה" מוסדית כדי לאפשר ממשל גלובלי אפקטיבי[3].

שינוי בתורת המשחקים, משיווי משקל פארטו לנאש

הכרה אמריקנית ברב‑קוטביות - כפי שנוסחה על ידי רוביו והשתקפה בשיח המדיניות ובמסמך NSS 2025 - אינה רק שינוי מילולי; היא משנה את תורת המשחקים שמניעה את המערכת: מ‑"הובלה חד‑קוטבית" ל‑אדריכלות קואליציות מודולרית עם דגש על נשיאת נטל אזורי, ניהול סיכונים ותעדוף [4].

השינוי האסטרטגי הזה, עלול להוביל לעולם יציב יותר אם יוביל לשיתוף פעולה, אך גם מסוכן יותר אם יגרום להתנגשויות. וככל שארצות הברית תצליח להתאים את עצמה, מבלי לוותר על ערכיה [5].

המעבר למולטי-פולריות משנה את הדינמיקה של יחסי הכוחות הבינלאומיים. במקום דומיננטיות אמריקנית, אנו רואים מערכת שבה מדינות פועלות כשחקנים רציונליים (Rational Choice Theory), המחפשים למקסם את האינטרסים שלהן תוך התחשבות בתגובות האחרים. לדוגמה, תורת המשחקים מספקת כלים להבנת התנהגות זו: בדילמת האסיר (Prisoner's Dilemma), מדינות כמו ארצות הברית וסין עלולות לבחור בשיתוף פעולה מוגבל בנושאים כמו סחר או שינויי אקלים, אך להתחרות באופן אגרסיבי באזורים כמו דרום-מזרח אסיה או אפריקה, מחשש לבגידה. ההכרה ברב-קוטביות משקפת הבנה כי ארצות הברית אינה יכולה עוד לכפות שיווי משקל פארטו (Pareto Equilibrium) - מצב שבו שיפור מצבו של שחקן אחד אינו פוגע באחרים - על כל העולם, אלא חייבת להתפשר על שיווי משקל נאש (Nash Equilibrium), שבו כל שחקן מגיב באופן אופטימלי לאסטרטגיות האחרים.

במסגרת הכלכלה הפוליטית (Political Economy), המעבר הזה מדגיש את תיאוריית הבחירה הציבורית (Public Choice Theory), שבה מנהיגים פועלים כדי לשמור על תמיכה פנימית. טראמפ, כנשיא, משתמש בתופעת "ראלי סביב הדגל" (Rally Round the Flag) כדי לאחד את הציבור האמריקני סביב מדיניות חוץ פרגמטית, כמו הפחתת מעורבות בצרות זרות והתמקדות באינטרסים כלכליים. זאת, תוך התחשבות בעלויות קהל (Audience Costs) - המחיר הפוליטי שמנהיג משלם אם הוא נסוג מהתחייבויות. ברב-קוטביות, ארצות הברית עלולה להפחית התחייבויות כאלה, כפי שרומז רוביו, כדי להימנע מסיכונים מיותרים. יתר על כן, תורת הסלקטורט (Selectorate Theory, או Logic of Political Survival) מסבירה מדוע מנהיגים במדינות דמוקרטיות כמו ארצות הברית מתמקדים בקואליציות מנצחות מינימליות (Minimal Winning Coalition): טראמפ מדגיש אינטרסים אמריקניים כדי לשמור על תמיכת הבוחרים והאליטות, במקום לבזבז משאבים על בעיות גלובליות כמו דילמת כר המרע המשותף (Tragedy of the Commons) בנושאי סביבה או ביטחון גרעיני.

הניתוח של התנהגות פוליטית במרחב רב-קוטבי נשען גם על תיאוריות כמו תיאוריית ההסחה (Diversionary Theory), שבה מנהיגים משתמשים בסכסוכים חיצוניים כדי להסיח דעת מהבעיות הפנימיות. טראמפ, עלול להוביל למדיניות שבה ארצות הברית בונה קואליציות זמניות (כפי שמתואר בכלי ליצירת קואליציות של שפסלי ולייבר - Shepsle and Laver), אך נמנעת ממחויבויות ארוכות טווח (האם הפסקת האש בעזה היא מקרה בוחן? ראו ניתוח; גם במבט גיאו-אסטרטגי על אירופה, מיושמת הלכה למעשה הגישה הרב קוטבית). בנוסף, ווטו-פליירס (Veto Players) הופכים קריטיים: בעולם עם מרכזי כוח מרובים, מספר השחקנים שיכולים לחסום החלטות עולה, מה שמקשה על שיווי משקל במערכות פוליטיות (כפי שמתואר על ידי שפסלי ווינגסט - Shepsle and Weingast). דוגמה לכך היא האו"ם או G20, שבהם סין ורוסיה משמשות כווטו-פליירס.

הגישה הגיאו-אסטרטגית של טראמפ: פרקטיקת ה"אמריקה תחילה"

תחת הנשיא טראמפ, המדיניות הגלובלית האמריקנית עברה שינוי מהותי מהגישה הליברלית-הגמונית שאפיינה את ארה"ב מאז מלחמת העולם השנייה, לגישה של בילטרליזם טרנזקציונלי (Bilateral Transactionalism). טראמפ ראה בבריתות ובהסכמים רב-צדדיים (כגון נאט"ו, ה-WTO והסכם האקלים פריז) עול כלכלי וביטחוני על ארה"ב. בהצהרתו הפומבית על "אמריקה תחילה" (America First), הצהיר טראמפ כי המדיניות תתבסס על הדדיות ושיקולי עלות-תועלת מיידיים ("אנו בונים קשרי סחר המבוססים על הגינות והדדיות, ומגנים על הריבונות של אמריקה ללא התנצלות").

יישום מעשי לגישה החדשה, מופיעה במאמר שפורסם במכון דעות (4.10.25) "דד־ליין של שלום, טראמפ רוצה נובל - המזרח התיכון בוחן מי ימצמץ ראשון לפני שישי?", ובו נותח אולטימטום טראמפ להפוגה וחילופי חטופים בעזה המשאיר את היישום בפועל עם סמני שאלה רבים. בפועל, מוצג בניתוח Agenda‑Setting קלאסי: חלון זמן (72 שעות) ← מכריח הכרעות; מינימום מנצח: לא ״שלום עולמי״ - אלא עסקה פונקציונלית; חלוקת נטל: או״ם, מדינות ערב ואירופה כמפקחים - דיפולריזציה מוסדית שמחזיקה את ההישג; סימנים מעידים: ירידת אש, לוגיסטיקה נכנסת, מסרים טכניים מחמאס וישראל.כל אלו בתאימות להצהרת טראמפ במסמך NSS 2025: אינטרס ליבה, איזון כוחות, קואליציות אד־הוק.

התנהגות זו ניתנת לניתוח באמצעות התיאוריות הבאות:

1. תיאוריית הבחירה הרציונלית (Rational Choice Theory): טראמפ ראה את התנהלות ארה"ב בעולם ככישלון במקסום התועלת הלאומית. כל ברית, חוזה או מוסד בינלאומי נמדדו באופן קר וליניארי: האם ההסכם משפר את מצבה הכלכלי או הביטחוני של ארה"ב עכשיו, או שמא הוא מאפשר ל"שותפים" להתחמק מעלויות (Free-Riding).
2. תיאוריית הבחירה הציבורית (Public Choice Theory) ותורת הסלקטורט (Logic of Political Survival): מדיניות החוץ של טראמפ כוונה ישירות לקהל הבוחרים שלו (הסלקטורט). השימוש במכסי מגן, ההתקפות על סין והדרישות מבעלות ברית באירופה נתפסו לא רק כצעדים גיאואסטרטגיים, אלא ככלים פוליטיים שנועדו להשיב משרות, להפחית גירעונות ולחזק את תמיכת הציבור הפנימי.

קראתם עד פה? סיימתם!
ההרחבה נועדה למתעניינים.ות בניתוח העומק שעל בסיסו התקציר שלמעלה ומהווה הרחבה אקדמית-מדעית שלו.

📊 ניתוח גיאואסטרטגי משולב, צופה פני עתיד

ניתוח באמצעות תורת המשחקים: כפייה של שיווי משקל חדש

הכלי התיאורטי החשוב ביותר להבנת האסטרטגיה של טראמפ הוא תורת המשחקים. טראמפ פעל להפר את שיווי המשקל הקיים ולכפות שיווי משקל חדש, נוח יותר לארה"ב:

1. דילמת האסיר ומשבר האמון: טראמפ טען שמערכת הבריתות הקיימת היא למעשה דילמת האסיר שהסתיימה באופן גרוע לארה"ב. בעלות הברית "בגדו" (Defected) בכך שלא שילמו מספיק, בעוד ארה"ב "שיתפה פעולה" (Cooperated) על ידי מתן הגנת יתר.
   • האסטרטגיה: טראמפ איים בנסיגה ושבירת הסכמים (כמו הנסיגה מהסכם הגרעין האיראני) כדי להראות שהוא מוכן ל"בגידה" הדדית, ובכך לאלץ את שותפיו לבחור בשיתוף פעולה מחודש (תשלום נוסף, שינוי הסכמים) מתוך חשש מהתוצאה הגרועה ביותר (היעדר הגנה אמריקנית).
2. שיווי משקל נאש (Nash Equilibrium) ופארטו: טראמפ ניסה לשנות את הכללים כדי להעביר את המערכת לשיווי משקל נאש אחר. למשל, במלחמות סחר עם סין, הוא השתמש במכסים כדי לשנות את תפרוסת שיווי משקל פארטו הקיים - מצב שבו אי אפשר לשפר את מצבה של ארה"ב בלי להרע את מצבה של סין.
   • ניתן לדמיין מטריצת תשלומים שבה ארה"ב מעדיפה "להטיל מכסים" (בגידה) על פני "סחר חופשי" (שיתוף פעולה) כל עוד סין מעורבת ב"שיטות לא הוגנות".
3. עלויות קהל (Audience Costs) ו-Rally Round the Flag: טראמפ ניצל את מעמדו כ-Veto Player יחיד ודומיננטי. באמצעות שימוש תכוף ברשת X ובנאומים פומביים חריפים, הוא יצר עלויות קהל גבוהות מאוד לעצמו. כשהצהיר "אנו נפרוש מנאט"ו אם לא תשלמו", יצר מחויבות פומבית שהקשתה עליו לסגת ממנה. זה שימש כמנגנון לאיתות (Signaling) לשחקנים חיצוניים על נחישותו הבלתי מתפשרת.

לצד התיאוריות, אלגוריתמים ומדדים יכולים לשפר את הניתוח. לדוגמה, אלגוריתם ניתוח רשתות (Network Analysis) יכול למפות את רשתות הבריתות במולטי-פולריות, תוך שימוש במדד הריכוזיות (Centrality) כדי לזהות מרכזי כוח דומיננטיים כמו ארצות הברית או סין. אלגוריתם ניתוח סיכונים פוליטיים (Political Risk Assessment) יעריך את הסיכונים האמריקניים במציאות זו, בעוד סימולציית מונטה קרלו (Monte Carlo Simulation) תדמה תרחישים דינמיים של קונפליקטים. מדדי כוח כמו מדד שפליי (Shapley Value) ומדד בנזאף (Banzhaf Power Index) ימדדו את השפעתה של ארצות הברית בקואליציות בינלאומיות, בעוד מדד גיני יבחן את אי-השוויון בכוח גלובלי.

הניתוח של הגיאו-אסטרטגיה החדשה חייב לשלב את עקרונות הטרנזקציונליזם של טראמפ עם ההכרה הנוכחית ברב-קוטביות. לשם כך, מומלץ להשתמש בתיאוריות, האלגוריתמים והמדדים הבאים:

המעבר למערכת רב-קוטבית הוא עובדה גיאואסטרטגית. גישת טראמפ הייתה ניסיון "להתאים" את התגובה האמריקנית למציאות זו באמצעות כלים של כלכלה פוליטית כוחנית. כדי להבין את המערכת הנוכחית - שבה גורמים כמו רוביו מכירים במולטי-קוטביות אך מנסים לשמר את עוצמת ארה"ב - יש צורך לנתח כל החלטה בינלאומית דרך עדשות הרווח הרציונלי הלאומי והאינטרס הפוליטי הפנימי, תוך שימוש בכלי תורת המשחקים לחיזוי שיוויי משקל עתידיים.

ראו בהרחבה לרקע אקדמי "רקע תיאורטי אקדמי - תיאוריות, מדדים ואלגוריתמים בניתוח התנהגות מתורת המשחקים ומדע המדינה".

מקורות ומראי מקום

1. What Rubio said about multipolarity should get more attention | Responsible Statecraft
2. 2025-National-Security-Strategy
3. Munich Security Report 2025: Multipolarization - Munich Security Conference
4. The Trump Administration’s Belief in Multipolarity Informs Its Transatlantic Security Policy | Hudson Institute
5. Making Multipolarity Work: How America Should Navigate a New Global Order