למה בעצם ח"כ גדי אייזנקוט הודיע על פרישה מהכנסת ולא התפצל מסיעת "המחנה הממלכתי" והמשיך להשפיע בזירה הפוליטית החשובה בכנסת?

אייזנקוט העדיף את השרידות הפוליטית ארוכת הטווח שלו והיות ולא הצליח לגייס שליש סיעה וכנדרש בחוק ועם סרובה של ח"כ פרקש הכהן לחבור אליו ואל ח"כ כהנא, שאחרת לא היה יכול להתמודד בכנסת הבאה. ההחלטה לפרוש כנראה גם קיבלה "רוח גבית" מהנטייה של בני גנץ לחזור ולהכנס לממשלת נתניהו, מה שבעיני אייזנקוט אינו מוסרי.

ד"ר שאול ינאי, מומחה לעולם הערבי והמפרץ הפרסי וחבר הפורום לחשיבה אזורית: ״העולם הערבי אומר לנו, יש גבול לסבלנות כלפי חוסר המו״מ בישראל והממשלה הכי ימנית מעולם. חוסר סבלנות שפיתחו כלפי ישראל במרחב. העתיד נמצא בתהליך מדיני וצריך לצאת באומץ ולהגיד לכולם - בלי תהליך מדיני עם הפלסטינים תפרוץ אינתיפאדה שלישית״.

הדיון* בהפיכה המשטרית ובמחאה אינו משפטי גרידא, כי לעסוק רק בהיבט המשפטי הטהור הוא להסכים שהפרוצדורה (התהליך) גוברת על התוכן (המהות). עיסוק רק בתהליך מייתרת את המחאה ומעניקה הכשר ולגיטמציה להפיכה להתקדם אל תוך דיון טכני העוסק בפרטים ולא במהות.

המשמעות - קריסת שיטת המשטר הדמוקרטי ובהמשך מדינת ישראל.

העימות בין פרוצדורה למהות ומי מהן מהווה מדד לקיומה של דמוקרטיה, הוא ליבת הדיון במדע המדינה שנים ארוכות ומקורה בבלבול בין לְגִיטִימִיּוּת (חוקתיות - פרוצדורה ותהליך; Legitimate) ובין לֶגִיטִימַצְיָה (הכשר / גֻּשְׁפַּנְקָה - מהות; Legitimization: process of making legal).

שכן הלגיטימיות נגזרת מהחוק היבש וכל דיון בה הוא מהיבטו הטכני של התהליך (פרוצדורה) והלגיטימציה נגזרת ממהותו של התהליך והאם יש מעורבות הציבור מעניקה לו הכשר ציבורי וערכי. יתר על כן, ללא לגיטימציה ברמת שיטת המשטר - וזאת התוצאה הברורה והמידית של ההפיכה המשפטית - תקרוס המדינה שתאבד את האתוס המאגד שלה כריבונית על השטח.

"מדיניות ישראל צריכה לקרב את השלום. יש רק שתי אלטרנטיבות, שלום והשמדת ישראל" (בן-גוריון, מוקד 1970).

דוד בן-גוריון, חתר תמיד לפשרה כדרך חיים ולא האמין בכוח כפתרון יחיד ארוך טווח. עבורו אומץ נבחן במדינאות ולא במלחמה והחיים והגשמת החזון הציוני בבית לעם היהודי חשובים מאדמה.

לכן השלום היה אסטרטגיה עבורו ומתוך מוכנות לפשרה להשגת ביטחון המדינה והעם ולכן אדמה לא הייתה קדושה עבורו. כך גם תפיסתו לפשרה מתמדת בהנחלת שיטת שלטון של דמוקרטיה הסכמתית, מתוך הבנה שבישראל חברה משוסעת ומרובת זרמים והמרחב הפוליטי חייב להתנהל מתוך פשרה מתמדת ולא "המנצח לוקח הכול".

עם סיום הבחירות לכנסת ה-25 והישג מפוקפק של 4 מנדטים למפלגת העבודה בראשות מרב מיכאלי, חשוב לבחון - מה קרה למפלגת העבודה ולשמאל?

הפעם ובניגוד למערכות בחירות קודמות, להנהלת המפלגה התאפשר חופש פעולה מלא ובלתי מוגבל ובהתאם לשליטתה במנגנון, במשאבים, בכוח האדם, בערוצי המדיה ויכולתה ליישם כל מתווה פעילות שראתה לנכון. כלל המוסדות היו נתונים לשליטתה המלאה של ההנהלה ובכלל זה גופי הביקורת, מוסדות השיפוט ומוסד הנהלת-המפלגה עצמו שמונה על-ידי היו"ר.

נתחיל מהסוף - מפלגת העבודה כשלה בשימור בסיס המצביעים ובוודאי בהגדלתו (על דרך חזרה הביתה או גיוס מצביעים לראשונה), בהעדר מענה רעיוני למצביעי המחנה הרואים בדגל המדיני חשיבות עליונה וכן כשלון בניהול שטח ובפרט זה של יום הבחירות.

הכתובת הייתה על הקיר.

אז למה סוציאל-דמוקרטיה היא הדבר הנכון?

השכלה מעלה את הסיכוי לאמץ השקפת עולם ליברלית אוניברסלית של זכויות אדם ורגישות גבוהה להגנה על מיעוטים, היחס לסולידריות כלל-אנושית ושוויון הולך וגובר עם עליית המשאבים החברתיים (השכלה) והכלכליים (הכנסה ורכוש). כלומר ככל שיישום סוציאל-דמוקרטיה וחתירה למדיניות ומדינת רווחה תגבר וכפועל יוצא ההשכלה וההכנסה יגדלו ויהיו נפוצים יותר - כך ערבות הדדית (סולידאריות), זכויות אדם, שוויון וליברליות ואפילו הרצון לקדם פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני (וערבי בכלל) יהפכו אבני יסוד של החברה.

תמיכת בוחרים בעלי משאבים, מושפעת מאיום על מקום הפרט במרכז (זכויות אדם) וגם עצם הרצון לצאת להצביע יתגברו ככל שהאיום הנתפס על זכויות ממלא תפקיד מרכזי. כלומר, סוציאל-דמוקרטיה המקדמת השכלה ומשפרת הכנסה תביא מצביעים לבחור במפלגות המקדמות סדר יום של זכויות אדם, שוויון וסולידריות וגם אם על בסיס מוטיב הפחד שאלו ילקחו מהם.

והרי זו חברת המופת שאנחנו מבקשים לעצמנו.

עם סיום הבחירות לכנסת ה-24 והישג של 7 מנדטים למפלגת העבודה בראשות מרב מיכאלי ועוד 4 מנדטים למרצ ובסה"כ 11 לשמאל בישראל, חשוב לבחון - מה קרה?

מצביעי העבודה חזרו הביתה, מכחול-לבן והרשימה המשותפת ולא נקטו בהצבעה 'אסטרטגית' לתקווה-חדשה או ישראל-ביתנו. נראה כי החזרה המאסיבית מכחול-לבן לעבודה קיזזה את ההצבעה 'האסטרטגית' לגנץ ולמרצ. עדות להצלחת קמפיין העבודה בכך שאין עדות להשארות מצביעי עבודה בבית ו\או מעבר למפלגת אחרות. כך, במגבלות הזמן הקצר והמשאבים המוגבלים הושגה יעילות ומיקוד בקהלי היעד ובעיקר במטרת העל - החזרת הבייס הביתה והבאת קהלים חדשים על בסיס מיצובה הציבורי של יו"ר העבודה הנבחרת מיכאלי.

בהשוואה לפעם האחרונה בה התמודדה העבודה באופן עצמאי, הבחירות לכנסת ה-21, מדובר בעליה של מעל 36% במספר המצביעים המוחלט.

עמדות היו"ר מעידות כי המפלגה אינה נתפסת כמפלגת שלטון וכי הציר הרעיוני האזרחי פרוגרסיבי דורש הטמעה בקרב קהל המצביעים. כדי לחזור לעמדת מובילות בגוש, על המפלגה לחדש את פעילות המוסדות הפנימיים, להתאים את החוקה למציאות ולמרחב הטכנולוגי ולחדש את פעילות הסניפים והשטח - רק כך מבטיחים תשתית ארוכת טווח של מפלגת שלטון.

בהסתיים מערכת הבחירות לכנסת ה-23, לאחר פרוק שותפות העבודה-גשר-מרצ, מוצג ניתוח פוליטי כמותי-מערכתי על מצבה של מפלגת העבודה והמלצות על הדרך שעליה לבחור.

מפלגת העבודה חייבת לחזור למקורות, לשורשים, לקהל הבית שלה ולא לנהות שוב אחרי משיח-השקר שיציל אותה, יסחוף אחריו המונים ויביא אותה לשלטון.

מפלגת העבודה חייבת להתמקד בהשרדות ביחד עם גרעין מצביעה הקשה מהבחירות האחרונות לכנסת ה-23 (7 מנדטים או רק 3 מהם) ואשר לפי סקרים מרביתם מתנגדים לכניסה לממשלת נתניהו-גנץ.

הסתיימו הבחירות לכנסת ה-23 ומפלגת העבודה הכניסה לכנסת 3 נבחרים בלבד, ביחד עם רשימת העבודה-גשר-מרצ המונה 7 חברים בסך-הכול ומייצגת את השמאל הישראלי כולו (בניקוי רכיבי גשר).

אז מה קרה למפלגת העבודה והשמאל?

על פניו, אפשר לקבוע כי האיחוד עם מרצ נכשל.

אמנם מרצ שרדה אבל מצביעיה נטשו, כחול לבן לקחה מנדטים מהעבודה והעבירה אותם לליכוד וחיבור העבודה-גשר הביא מנדטים מהימין הרך שעזבו לליכוד נוכח האיחוד עם מרצ. שחבריו בתורם, גם הם נטשו בהמוניהם למשותפת וימינה לכחול-לבן ובגלל התיוג הימני של אורלי לוי. כך שבמאזן הכללי - האיחוד שהציל את מרצ מכליה, איבד 4 מנדטים.

במאזן הקולות - אי מעבר אחוז החסימה של מרצ, היה מאבד אותו מספר קולות בדיוק כמו שאיבד האיחוד ולכן זה נכשל. באופן אירוני, מי שבאה מפלגת-העבודה להציל, מצביעי מרצ, היו הראשונים לנטוש.

לכן, אפשר לקבוע כי מפלגת העבודה איבדה את דרכה, את רוח הפעילים, את אמון המצביעים ואת היכולת להפעיל שטח באופן יעיל. עליה לחדש אמון זה ולחבר מחדש את השטח לדרך ברורה ועדכנית.