ממשלת נתניהו כממשלת מיעוט, כנראה תשרוד את המשבר - אך האם תשלם עליו מחיר פוליטי? לא בטוח כלל!

ממשלת מיעוט? אולי. אבל זו ממשלה עם זמן ועם מטרה, כי החרדים עזבו - אבל לא סגרו את הדלת. המשבר הנוכחי הוא לא הסוף – הוא רק תחילתו של מו"מ חדש שכן בפוליטיקה הישראלית, גם ממשלת מיעוט יכולה לשרוד – אם כולם מפחדים מבחירות.

ממשלת נתניהו הפכה ממשלת מיעוט ובעקבות פרישת ש"ס ויהדות התורה, ולכאורה בסכנת פיזור הכנסת והליכה לבחירת. אולם ככל הנראה תשרוד לפחות עד תחילת מושב החורף וכנראה גם לתוכו. כך שלנתניהו חודשים ארוכים להגיע לפתרון שישיב את המפלגות החרדיות לקואליציה. מצד אחד ומצד שני להן עצמן אין כל עניין לפזר את הכנסת וכדי לאפשר פתרון שיחזיר אותן לממשלה ולעטיני השלטון.

בטור חירום זה נציג תחזית: ממשלת נתניהו תשרוד עמוק אל תוך מושב החורף וכנראה אף תעשה את ימיה וסמוך למועד הבחירות בשנת 2026.

האם ציוץ בטוויטר יכול להיחשב עילה להדחה של חבר כנסת, ואם כן – מה יישאר מהשיח הפוליטי?
הצעת ההדחה של ח"כ איימן עודה בעקבות דבריו, מציפה שאלה עקרונית: היכן עובר הגבול בין ביקורת לגיטימית לממשלה המייצגת את השלטון ובין חתרנות כנגד המשאר עצמו (דמוקרטיה) וריבונות המדינה? והאם על בסיס התבטאות המבקרת את השלטון, לגיטמי לשלול מאזרח את הזכויות הבסיסיות ביותר לבחור ולהיבחר.

אבל מעבר לשאלה המשפטית, יש כאן גם טעות פוליטית חמורה: כאשר חלקים מהאופוזיציה משתפים פעולה עם מהלך ההדחה – הם לא רק פוגעים בלגיטימציה של ביקורת פוליטית, אלא גם מחלישים את עצמם.

מאז ה-7 באוקטובר, המזרח התיכון משנה כיוון: מדינות הלאום, שבעבר נדחקו לשוליים, חוזרות לעמדת השפעה – על חשבון ארגונים תת-מדינתיים שאיבדו את הרלוונטיות והלגיטימציה. כעת, גם ישראל ניצבת בפני הכרעה: להמשיך באשליית העוצמה או להצטרף למהלך האזורי שמבקש יציבות ופתרון מדיני.

גולן טעה בשיקול הדעת, טעות ערכית ולא טכנית - במקום לחבק הפסד בהצבעה שולית ולמנף אותה הסברתית לחיזוק מעמדו פנימה ומעמדה של המפלגה בגוש ואל מול ההתנהלות הלא-דמוקרטית של מפלגות כמו יש-עתיד והמחנה הממלכתי, בחר להלחם על גבעה לא חשובה ובעיקר להפגין חולשה.

למה בעצם ח"כ גדי אייזנקוט הודיע על פרישה מהכנסת ולא התפצל מסיעת "המחנה הממלכתי" והמשיך להשפיע בזירה הפוליטית החשובה בכנסת?

אייזנקוט העדיף את השרידות הפוליטית ארוכת הטווח שלו והיות ולא הצליח לגייס שליש סיעה וכנדרש בחוק ועם סרובה של ח"כ פרקש הכהן לחבור אליו ואל ח"כ כהנא, שאחרת לא היה יכול להתמודד בכנסת הבאה. ההחלטה לפרוש כנראה גם קיבלה "רוח גבית" מהנטייה של בני גנץ לחזור ולהכנס לממשלת נתניהו, מה שבעיני אייזנקוט אינו מוסרי.

ד"ר שאול ינאי, מומחה לעולם הערבי והמפרץ הפרסי וחבר הפורום לחשיבה אזורית: ״העולם הערבי אומר לנו, יש גבול לסבלנות כלפי חוסר המו״מ בישראל והממשלה הכי ימנית מעולם. חוסר סבלנות שפיתחו כלפי ישראל במרחב. העתיד נמצא בתהליך מדיני וצריך לצאת באומץ ולהגיד לכולם - בלי תהליך מדיני עם הפלסטינים תפרוץ אינתיפאדה שלישית״.

הדיון* בהפיכה המשטרית ובמחאה אינו משפטי גרידא, כי לעסוק רק בהיבט המשפטי הטהור הוא להסכים שהפרוצדורה (התהליך) גוברת על התוכן (המהות). עיסוק רק בתהליך מייתרת את המחאה ומעניקה הכשר ולגיטמציה להפיכה להתקדם אל תוך דיון טכני העוסק בפרטים ולא במהות.

המשמעות - קריסת שיטת המשטר הדמוקרטי ובהמשך מדינת ישראל.

העימות בין פרוצדורה למהות ומי מהן מהווה מדד לקיומה של דמוקרטיה, הוא ליבת הדיון במדע המדינה שנים ארוכות ומקורה בבלבול בין לְגִיטִימִיּוּת (חוקתיות - פרוצדורה ותהליך; Legitimate) ובין לֶגִיטִימַצְיָה (הכשר / גֻּשְׁפַּנְקָה - מהות; Legitimization: process of making legal).

שכן הלגיטימיות נגזרת מהחוק היבש וכל דיון בה הוא מהיבטו הטכני של התהליך (פרוצדורה) והלגיטימציה נגזרת ממהותו של התהליך והאם יש מעורבות הציבור מעניקה לו הכשר ציבורי וערכי. יתר על כן, ללא לגיטימציה ברמת שיטת המשטר - וזאת התוצאה הברורה והמידית של ההפיכה המשפטית - תקרוס המדינה שתאבד את האתוס המאגד שלה כריבונית על השטח.

"מדיניות ישראל צריכה לקרב את השלום. יש רק שתי אלטרנטיבות, שלום והשמדת ישראל" (בן-גוריון, מוקד 1970).

דוד בן-גוריון, חתר תמיד לפשרה כדרך חיים ולא האמין בכוח כפתרון יחיד ארוך טווח. עבורו אומץ נבחן במדינאות ולא במלחמה והחיים והגשמת החזון הציוני בבית לעם היהודי חשובים מאדמה.

לכן השלום היה אסטרטגיה עבורו ומתוך מוכנות לפשרה להשגת ביטחון המדינה והעם ולכן אדמה לא הייתה קדושה עבורו. כך גם תפיסתו לפשרה מתמדת בהנחלת שיטת שלטון של דמוקרטיה הסכמתית, מתוך הבנה שבישראל חברה משוסעת ומרובת זרמים והמרחב הפוליטי חייב להתנהל מתוך פשרה מתמדת ולא "המנצח לוקח הכול".

עם סיום הבחירות לכנסת ה-25 והישג מפוקפק של 4 מנדטים למפלגת העבודה בראשות מרב מיכאלי, חשוב לבחון - מה קרה למפלגת העבודה ולשמאל?

הפעם ובניגוד למערכות בחירות קודמות, להנהלת המפלגה התאפשר חופש פעולה מלא ובלתי מוגבל ובהתאם לשליטתה במנגנון, במשאבים, בכוח האדם, בערוצי המדיה ויכולתה ליישם כל מתווה פעילות שראתה לנכון. כלל המוסדות היו נתונים לשליטתה המלאה של ההנהלה ובכלל זה גופי הביקורת, מוסדות השיפוט ומוסד הנהלת-המפלגה עצמו שמונה על-ידי היו"ר.

נתחיל מהסוף - מפלגת העבודה כשלה בשימור בסיס המצביעים ובוודאי בהגדלתו (על דרך חזרה הביתה או גיוס מצביעים לראשונה), בהעדר מענה רעיוני למצביעי המחנה הרואים בדגל המדיני חשיבות עליונה וכן כשלון בניהול שטח ובפרט זה של יום הבחירות.

הכתובת הייתה על הקיר.